מאיה אטון, "Fortuna", רישום עיפרון
With them, … there is not life but merely a synopsis of life. We are a thread that passes through their hands; always in motion, always flowing, we slip by and are never fully grasped. The slipping away is continuous, and carries all of us with it, on and on, toward the dreadful alchemy of the tomb.
―Philip K. Dick, Galactic Pot-Healer
הספינה נוטה על צדה; עוד מעט תחליק לאִטה, אלכסונית ומטה, ותשקע במצולות. היא מצוירת ברישום עיפרון יעיל, פרטני במידה – על גבול הנאיבי – כמו אובייקט-צעצוע שגורלו נחתם. שם הספינה, Problems, הודבק עליה באותיות letraset שחורות – בנות הלוויה של השרטוט הגרפי של טרום עידן המחשב – עולם של סדר שברירי, ידני ומאומץ, סדר על תנאי: עד שתתהפך קסת הדיו על צדה, או עד ששלולית בלתי-צפויה, שחורה משחור, תנבע לפתע מחוד הרפידוגרף. בסדרת העבודות החדשה של מאיה אטון, ברישומים ובתחריטים המטופלים, הדיו השחור מדמם: טיפות הדיו מכתיבות את כיוון השקיעה, את הסבך המקווקו הלוכד בתוכו חפצים אבודים; אך הדיו הוא גם הדם השותת מהם כשהם נחצים לאורכם בציר האופקי הבולע אותם.
לא מיד נכנעת הספינה לכוח הכבידה. גם למים מאסה משלהם, ובוודאי כשהם שחורים וסמיכים, וגוף הספינה, תוצר של חישובים הנדסיים, נועד להתנגד למאסה הזו, לצוף ממעל. שקיעתה של הספינה מותנית בשבירת הסכֶמה של צירי האורך והרוחב, שכן הספינה חודרת את פני הים תמיד באלכסון; ותמיד לאט, כמו על פי גרף מיוחד, חגיגי, של שקיעה.
שתי תופעות פיזיקליות של כוח הכבידה, המנוגדות זו לזו לכאורה – שקיעה וציפה – הן המפתח לארגון החלל בתערוכתה הנוכחית של מאיה אטון, "משוואות לגוף נופל". את קומתה העליונה של הגלריה ייחדה אטון לתופעת הציפה: אל המצוף הימי, המופיע כאן פעמיים – בתחריט הנושא את שם התערוכה, ובתחריט נוסף, פלס – מתלווים בני דמותו, עגלגלים וכתמתמים. כדורי הסל וממברנות הרמקולים, הקשורים יחד במקלעת חוטים שחורה, הם כצאצאי המצוף שכמו קיבלו ממנו בתורשה או את יכולת הציפה, או את מבנה החרוט (משוואות לגוף נופל); יד מאומצת המושכת בחבל מצליחה לפי שעה להתמיד במלאכתה – הפרדת המשטח העליון של הרישום, המושחר בקפידה, מן הלבן שמתחתיו, אף שדם שחור החל זולג ממנה כבר (חתך); ושני תחריטים גדולים, שנעשו על פי מודל דקורטיבי מוקטן של מבחר קשירות ימיות, מדגימים מערכת של צירים וגלגלות שקובעה במקומה בעזרת חבל מתוח (סף השמיעה). גם תחריט המבוסס על תצלום רנטגן של בולעת חרבות (X) מדגים עמידות מהי, ומהו קצה גבול היכולת (גבול שאין לעברו, פיזיקלית או אחרת).
הקו החד של הרצפה, שהיא גם תקרת החדר העליון, שם סוף לציפה. מה שמתחתיו נתון כבר לכוחות הכבידה, נכנע להם. ומרגע שהם נִמשׁים מטה, חוצים את אותו הקו, העצמים מאבדים את עצמיותם. בתחריט נוסף הנושא את שם התערוכה (בן-הזוג של תחריט המצוף התלוי בקומה העליונה), הספינה השוקעת אלכסונית מנביעה דיו שחור בנקודות המגע שלה עם ציר האפס; המבנה המדוקדק והבוטח בעצמו של תרנים נישאים נחצה ונמס באלכימיה של אבדון. אך מוטיב הכאוס היה מוטבע בספינה זה מכבר: על אחד הדגלונים המתנוססים על תרניה נראה פלונטר של חוט סבוך, שהוא, בעבודותיה של אטון, אמבלמה של סדר שהופר ואין להשיבו.
מימין ומשמאל: "משוואות לגוף נופל", הדפסים (לחצו להגדלה)
גוטיקה ללא קתדרלה
Galactic Pot-Healer, רומן עתידני מאת פיליפ ק. דיק, מתאר מבצע הרואי לקימומה של קתדרלה עתיקה, ה-Heldscalla, ששקעה לפני שנים במימי ה-Mare Nostrum, האוקיינוס המכסה את רוב שטחה של פלנטת Plowman, בעקבות סכסוך בין שתי אלוהויות אחיות. ספר נבואות הנכתב ללא הרף, המונה את קורות הפלנטה וחוזה את עתידה, מנבא כישלון למבצע; גם המשתתפים – יצורים ובני אנוש שזומנו מכל רחבי הגלקסיה בשל מומחיות או כישרון מיוחדים – רואים אנלוגיה בין המבצע הכביר והישות המנהיגה אותו (Glimmung רב-הכוח, ספק אל ספק פטרון מתעתע) ובין מיתוס הנפילה הפאוסטיאני. ובכל זאת, לאחר שכמעט והוכרע במאבק אדירים מול כפילו המרושע, ולאחר שהחריב את הקתדרלה השחורה, כפילתה של הלדסקאלה הטמונה כמוה במעמקי "הים שלנו", מממש הגלימונג את משימתו הנוראה; במאמץ משותף מצליחים הוא וקבוצת בעלי הכישרונות (ביניהם מרפא-החרסים, גיבור הספר) לקומם את הקתדרלה הנהדרת ולהעלותה שוב אל פני היבשה. הלדסקאלה, הנישאת כעובר בחיקו של הגלימונג (ששינה בינתיים את מינו לנקבה) לצורך העלאתה מן המצולות, ניצבת שוב על כנה; לאור השקיעה, בהישמע רעם וכשגשם שוטף ניתך על הכול, היא משיבה לעצמה את תוויה הגוטיים: את מבנה האבן והבזלת, את הקשתות הדואות, את הקמרוֹן הגוטי הנישא, את ברק-הזהב של הויטראז'ים.
הקתדרלות הגדולות של ימי הביניים היו המוקד, התכלית והכוח המניע של הסגנון הגוטי. ככל שגבהו והתרוממו – ביטוי לכוחה הגובר של הכנסייה הקתולית – כך התעדנו הפיסול והעיטור באבן, עד שלבשו צורה שהיא גם אורגנית, גם רוחנית. הנאו-גוטיקה, שהתרפקה על פרטי-הפרטים של העיצוב הזה כשם שהתרפקה על חורבותיו, ויתרה על הליבה הרוחנית שלו, או מוטב – הונעה מרוחות הרפאים שלו, ולא מחיוניותו הדתית. הקתדרלות של הנאו-גוטיקה הן שרידים רדופים, חורבות, אביזרים בעלילת אימה; לא עוד מרכז אורבני, מקום פולחן וביתו של המאמין, כי אם אתר נידח של רוחניות שירדה מגדולתה. פיליפ ק. דיק משקיע את שתי הקתדרלות שלו, זו הטובה וזו הרעה, באוקיינוס המוות – הוא ה-Mare Nostrum שדבר אינו חי בו, ושגם המוות, כאילו להכעיס, איננו מוחלט. הפעולה ההרואית המחזירה עטרה ליושנה, המצילה את הלדסקאלה מים הרפאים, כרוכה בחביקת השניות של האלוהות הטובה והרעה, בשינוי מין, ובמונדה קבוצתית המקיפה את גלימונג ואת חבר היצורים שזימן למשימה. אך העידן החדש המתבשר בקימומה של הקתדרלה לא יזרח על ג'ו פרנרייט, מרפא-החרסים. משהוא בוחר לעזוב את המונדה של גלימונג, הוא נידון לחזור לבדידות ולאפרוריות חסרת התוחלת של חייו הקודמים, ללא רוח וללא תקווה.[1]
כמו קתדרלה נַעֲלָמה, התווים הנאו-גוטיים בעבודותיה של אטון סמויים ברובם מן העין. האלוזיות הסגנוניות, שהיו מובהקות בכמה מתערוכותיה בעבר,[2] התחלפו בשנתיים האחרונות במבחר לא-קוהרנטי לכאורה של רפרנסים ליטרליים, ולעתים אנקדוטליים – בעיקר לתכנים מן הספרות והמדע. ובכל אופן, את העניין המוצהר שלה בנאו-גוטיקה היא אינה מתרגמת כמעט לעולם לשפה גוטית-חזותית à la lettre. ההתרוממות הגוטית הורטיקלית רק נרמזת בסבך הטיפות השחורות, הנוזלות מן התקרה על קירות החדר התחתון, וטכניקת התחריט, בת-זמנה של הגוטיקה המאוחרת, מנוצלת כאן דווקא לתיאורם של גרף, מצוף וספינה שאינה עתיקה בעליל. עבודת הויטראז' המוצבת בקומה העליונה (סמוך לפני האדמה) גם היא אנכרוניזם כזה, שכן תכניה – שלושה כדורי סל כתומים ועץ דקל אילוסטרטיבי, שביניהם משובץ סרגל פרספקס לבן – חוטאים כל כך לעולם הדימויים הנוצרי עד שהעניין נראה כמעט כבדיחה; בתערוכתה זו, במקום הסדירות האמביוולנטית של העיטור, במקום האורגניות של השׂבכה, באים מערכת הצירים, הגרף והמשוואה – ולחלופין, הטפטוף השחור, הפלונטר או הגולגולת המורכבת בעבודת אוריגמי, משל הייתה חפץ נוי (התחריט Rock ’n roll).
"משוואה לגוף נופל בסמוך לפני האדמה"
גוף היוצא ממצב נייח ונופל נפילה חופשית, ככל שהוא קרב לאדמה כך גוברת מהירותו, ובאורח עקבי – זהו בקווים כלליים העיקרון המשותף לקבוצת ה"משוואות לגוף נופל", ש"משוואה לגוף נופל בסמוך לפני האדמה" הוא מקרה פרטי שלה (שכן תאוצת הגוף הנופל משתנה בהתאם למסת הפלנטה[3]). גלילאו גליליי הוא שאישש את העיקרון הזה בניסויים שערך בסביבות 1600 בעזרת שעון-מים וכדור שגִלגל על משטח נטוי. בערך הוויקיפדיה Equations for a Falling Body, וכן בעמודים רבים אחרים באינטרנט, מאויר עיקרון הסדירות של תאוצת הגוף הנופל באמצעות כדורסל. כאשר מודדים את נפילת הכדור במרווחי זמן קבועים, גדל המרחק שעובר הכדור בשיעור קבוע, הניתן לביטוי מתמטי. שני מרווחים כאלה, בלתי שווים בגודלם, מפרידים בין שלושת כדורי-הסל המשתלשלים מתקרת הקומה העליונה (משוואות לגוף נופל). אך בשונה מן האילוסטרציה הנפוצה באינטרנט, שלושת הכדורים האלה נבדלים בגודלם, ותלויים בסדר הנע מן הקטן לגדול. החריגה העדינה הזו מן הנוסחא המתמטית שמה את הפיזיקה בהקשר זר לה – הקשר של ביולוגיה, משפחה והולדה. ואכן, במשפחת הכדורים והממברנות שהוזכרה קודם, זו השרועה על רצפת החלל, בוקע מהרמקולים, אחת לכמה זמן, קול בכי נשי.
מציאות אחרת, אורגנית, אנושית ורגשית, מסתננת אפוא מבעד לקואורדינאטות של העולם. רשת המדידה הקרטזיאנית דולפת; ונקודות הצבע הכתומות, המגוונות את השחור, האם אינן אלא הד לכתמים דמויי-הדם של הקומה התחתונה?
"חבל תפילה", רישום עיפרון (פרט, לחצו כדי לראות את העבודה בשלמותה)
אופליה
שתי ידיים, אחת על כל דף, פורשות חבל הכרוך להן סביב פרקיהן (חבל תפילה). למעט חלקם העליון, שני הדפים מושחרים לגמרי בצביעת עיפרון סיסטמתית; ברק הגרפיט חושף את המשטחים הרבועים, המרכיבים כמו ג'ורנטות[4] את המאסה השחורה שנעשתה בעבודת יד. ברקע השחור שלהן, המבליט את לובנן, וללא כל גוף, הידיים מזכירות מופע קוסמות או פנטומימה, אך הפלא הקרקסי שהן מציגות אינו אלא קריסה פנימה, דימום ושקיעה – תנוחת הידיים היא הרי זו של אופליה בציורו של מיליי (Millais), אופליה השוקעת בנהר, הממתינה למותה במין התעלות שבהכנעה.
… because the first seconds of fall always seems like soar: a weightless deliberation preliminary to a rush not downward but upward, the falling body reversed during that second by transubstantiation into the upward rush of earth;
―William Faulkner, Requiem for a Nun
נכתב לקראת תערוכתה של מאיה אטון, "משוואות לגוף נופל", המוצגת כעת בגלריה גבעון (5.3-3.2.2011).
[1] רוברט בי מנתח את עלילת Galactic Pot-Healer, ובתוך כך את הכישלון האישי של ג'ו פרנרייט, מפרספקטיבה יונגיאנית משכנעת למדי של מוות ולידה מחדש. ראו:
Robert Bee, “An Alien God and a Jungian Allegory: The Galactic Pot Healer”
[2] ראו לדוגמא במיצב שהציגה בתערוכת הסיום של לימודי ההמשך בבצלאל, 2006, שהורכב מעיטורים צמחיים דמויי טפט בנוסח זרם ה-Arts and Crafts; או בתערוכה "קשר דם" שהציגה ב-2007 במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד, שבה המוטיבים האורגניים השתלבו בתבנית נוזלית או אובלית האופיינית לאר-נובו, ודימויי שיער גלי שופע עוצבו בשחור-לבן גאומטרי-מסוגנן, המעלה על הדעת אר-דקו. המעטה הקישוטי בעבודות הללו היה כרקמה מגוננת, אך מדאיגה בפני עצמה, לדיבור על מערכות הגוף.
[3] משתנה נוסף, שאינו כלול במשוואה, הוא התנגדות האוויר.
[4] giornata הוא כינוי לעבודת יום אחד בציור פרסקו (giorno באיטלקית הוא יום). כיוון שצבעי הפרסקו מתייבשים מהר, הצייר מחלק את הציור למשטחים, לרוב רבועים, וקובע מראש מה יצויר מדי יום.
