בכחנליית מיץ הפטל

קריין סמכותי אך גם ידידותי במידה, לבוש פראק, על רקע כחול עמוק: הוא מכריז לקהל ש"פנטזיה" היא בידור מסוג חדש. מוזיקה היא מדיום מופשט אמנם, אבל לפעמים היא מספרת סיפור. וכך גם הקטעים השונים המרכיבים את הסרט: הם נעים בין המופשט של באך – טוקטה ופוגה בעיבוד לתזמורת – שהן, לדברי הקריין שלנו, "מוזיקה מוחלטת", ובין הפיגורטיביות של מיקי מאוס ("שוליית הקוסם", פואמה סימפונית מאת פול דיקא).

אם הזכרון אינו מטעה, צפיתי בילדותי ב"פנטזיה" של דיסני פעמיים לפחות: פעם אחת בקולנוע – זה היה אולי בקולנוע פריז – ועוד פעם גם בטלוויזיה (ועצם השידור של "פנטזיה" בטלוויזיה, כיצירה כה מושקעת ומהודרת, נראה לי אז כמתנה אדירה, בקושי נתפסת). למרות מגוון הקטעים בסרט, שמשכו הכולל למעלה משעתיים, רק האפיזודה של "שוליית הקוסם" נותרה בזכרוני, ולא זו בלבד אלא שהיא זכורה כעניין מסוייט ואינסופי; ואותו מחול שדים של להקת המטאטאים המכושפים, הוא בייחוד נדמה לי כנצח. רק מהתקליט של "פר גינט" פחדתי יותר. אתמול שוב שודר הסרט בטלוויזיה, באחד הערוצים. מחול השדים של המטאטאים נמשך, אפוא, לא יותר משתי דקות. כך זוכרים חלום: הרף עין שמחזיק תעצומות של ריגשה ופחד. אבל ההתפכחות לא סילקה את אי הנחת שהייתה לי, ועוד ישנה, נוכח הסיום: הקוסם הבכיר מעמיד את מיקי השולייה על מקומו, הוא שבחלומו הזה שגיונות גדלות.

לחברי מתן, שאתו צפיתי אתמול בסרט, הבנה מוזיקלית מעמיקה, ואת הסתייגותו מ"פנטזיה" ביטא במילים האלה בערך: "אני לא סובל את ליאופולד סטוקובסקי (מנצח התזמורת בסרט), אבל את מיקי מאוס אני מאוד אוהב". אני חושבת שהאמביוולנטיות הזאת קולעת בדיוק להערכה האמנותית שהסרט זכאי לה.

צופה עכשווי יירתע כמובן מהילדותיות שבפרשנות ליצירות מהרפרטואר התזמורתי הקלאסי. קשה להחליט מה מגוחך יותר: קרבות הדינוזאורים שמאיירים את "פולחן האביב" של סטרווינסקי (יצירה שנועדה במקור לתאר טקסים פרימיטיביים, לדברי הקריין, ואילו יוצרי הסרט, הוא ממשיך, ביקשו לאייר באמצעותה תקופה פרימיטיבית עוד יותר), או האולימפוס הסכרני להדהים שהונפש לכבוד הסימפוניה השישית של בטהובן ("הפסטורלית"). גם הטיפול ה"מופשט" לכאורה שזכו לה הטוקטה והפוגה של באך יכול לקומם, בזכות האילוסטרטיביות גבוהת-המצח של מיתרים נרעדים על רקע נופי צבע פסיכדליים, והתמה הכללית של בריאת העולם, תוהו ובוהו, יש מאין וכו' וכו'.

אך אם לחובתו של הסרט נזקפת היומרה השערורייתית שלו, הרי שלזכותו יש לזקוף את את ההומור האווילי שלו, או משהו קרוב לזה. כיצד שלא להיכבש לריקוד המהפנט של הפטריות מלוכסנות העיניים, לדגיגות הפתייניות בנוסח האוריינט או לפעמוניות המחוללות ריקוד עממי רוסי ("מפצח האגוזים", צ'ייקובסקי)? והכוריאוגרפיה הקלאסית שהותאמה ל"מחול השעות" של פונקיילי, הכוללת יענים בנעלי אצבע, פילים, קרוקודילים והיפופוטמים במלמלה? – רק אטימות תמנע מהצופה להיענות לחן הגרוטסקי של אלה. ומיקי מאוס בגלימת השולייה הגדולה ממידותיו? אפילו באולימפוס הגלידה של הסימפוניה הפסטורלית, מרתיע ככל שיהיה, יש לכידות אמנותית שאי אפשר להתכחש לה, והצופה שוקע באידיליה המטמטמת הזו בניגוד מוחלט לרצונו. אחרי ככלות הכול, את דיסני אי אפשר להוקיע על ילדותיות יתרה; זו הרי הכוונה.

"פנטזיה" יצא ב-1940, והיה מצוייד, לראשונה בהיסטוריה של הקולנוע, בפסקול סטריאופוני. רוח הזמן ניכרת לא רק באספירציות האמנותיות הטרנסנדנטיות שלו, התחומות באופק מתיילד. הוא הולם את זמנו גם בייצוג הפשיסטי של דמות המנצח, הנראה מגבו בראשית כל קטע מוזיקלי: דמות שגיבה וסמכותית, מוארת בתאורה דרמטית. לצד זה לא נפקד כאן מקומה של ה-Gemütlichkeit, אותה תחושה של חמימות ביתית גרמנית שאין לתרגמה, ושמתאימה כל כך לתיאור רבים מסרטי דיסני. מתן חברי, שלו דמיון גרמני מפותח, מרחיק לכת ואומר שהפרולוג של "שוליית הקודם", שבו סטוקובסקי נפנה ללחוץ את ידו של מיקי הקטן והנלהב, דומה בעיניו ל"דוד אדולף" המשעשע את נכדי וגנר בביקוריו המזדמנים ביירוית, ומושיב אותם על ברכיו.

השוואת ביצועים

ילדים, הערב אני משיגה לי גבר, גבר אמיתי

חי, דומם, מת


אמון יריב, "גרמי שמיים"

לכל התצלומים בתערוכתו החדשה של אמון יריב, "צִלְצָל", פורמט וגודל אחד, אבל יש מהם כמה סוגים: תמיד הם כולאים מרחב פרספקטיבי מלאכותי, פרי מלאכת הרכבה בסטודיו, אבל יש כמה טיפוסים של מרחבים כאלה, והם חוזרים במיני וריאציות. אחד מהם, הבנוי כתיבה מלוחות דיקט מתכנסים, מדמה חלל עמוק יותר ממה שהוא באמת. ה"תפאורה" הפרספקטיבית הזו, בגלל עומקה המדומה ופסי הגריד המתוחים על דפנותיה, מאצילה חגיגיות, קדושה אפילו, על כל חפץ שנקלע אליה, ויהיו אלה דלי ספונג'ה, מטאטא ונורת להט פשוטה. ממלכת הפרספקטיבה היא ממלכה נשגבת, דוממת, גם כאשר מעשה ההרכבה – לוחות הדיקט, הברגים, קווי העזר המתוחים בעיפרון – גלוי כל כך לעין; גם כאשר התאורה מפיצה כתמתמות זולה במקום נגה אפלולי של ציורי אולד מאסטרז; גם כאשר הסימטריה נדמית פגומה משהו, במידה קטנה להכעיס.

במישור הקדמי של התאים פרושה לפעמים רשת של חוטים המתוחים שתי וערב, בדומה למכשיר הראייה ששימש ציירים מאז הרנסנס: זכוכית שקופה שרשת צירים משורטטת עליה. המנגנון הזה, שנועד לסייע לצייר להעביר אובייקטים מן הדו-מימד אל התלת-מימד, מזוהה עם ריבונותה של העין בעידן הקלאסי ועם ניצחון הפרספקטיבה. אופן הפעולה שלו מודגם בכמה תחריטים של דירר שהופיעו בספרי הגיאומטריה שלו. באחד מהם נראים צייר ומודל (עירומה שרועה על לוח ופלג גופה התחתון פונה אל הצייר) וביניהם הזכוכית, והצייר שקוע ברצינות תהומית דיררית, תמימה וגרמנית כל כך, לא במודל שלפניו אלא בגריד. תודות למדע הרוויח הצייר את אדישותו, וביושר. בעקיפין יוצא מכך, שמכשיר הראייה נועד להמית את מה שמצוי מעבר לו.

בהסטה אכזרית-משעשעת, בסדרת התצלומים הנוכחית מוחלף לעתים הגריד הקדמי ברשת לולים – כאילו היה ספק כלשהו שהתאים הללו הם בעצם תאי כליאה. זו אסוציאציה אחת מני כמה לבני כנף בתערוכה: בתצלום אחר, גם הוא מן הטיפוס הפרספקטיבי הממורכז, נראית ציפור שרגלה קשורה בחוט, והיא עומדת על הסליל עצמו, הבוהק בלובן פלסטי מנוכר. גם בתערוכתו הקודמת עסק יריב באסמבלאז'ים דומים של טבע דומם, אך אז התפתה לחומריות העשירה של ראשי בקר פשוטי עור, קורות עץ משחירות ואובייקטים אחרים בני בלי-זמן, המקצרים כביכול את המרחק אל עולם הטבע הדומם – והמחריפים, כביכול, את האפקט מקאברי. העומס היה נובו-רישי כמעט. התערוכה הנוכחית, בחומריה הרזים ובגרפיות השקופה שלה, אפקטיבית פי כמה.


אמון יריב, "דלת פתוחה"

תצלום אחר, המופיע בהזמנה לתערוכה, מתבלט בגוון התכלת שלו ובתאורה קרירה, שרחוקה מרחק רב מן האורגניות שעל-סף-ריקבון ששלטה בתצלומיו של יריב קודם לכן. שני לוחות, של דיקט מין הסתם, עומדים בניצב כשני קירות ויוצרים פינה שמטאטא פלסטיק שעון עליה, ולרגליו דלי. מונחות גם שתי צורות גיאומטריות מעץ, והמערך כולו, הכלוא מאחורי גריד חוטים ומואר בתאורה קונטרסטית, מעלה על הדעת גרפיקת מחשב אנונימית בתרגום לחפצי יומיומיים. בשונה מן המרכוז העיקש של התצלומים שהוזכרו קודם, כאן נקודת המגוז סוטה מן המרכז שמאלה, כדי מרחק שנוח לה לעין בו מאוד (חתך זהב?); נוח מדי אולי, עד כדי אי-נחת, שכן קו המפגש של הלוחות מתלכד בדיוק עם אחד החוטים האנכיים של הגריד, ואלה עם נקודת המשען המדויקת של המטאטא.

בטיפוס שלישי של תצלומים מתבטלת הפרספקטיבה כליל על ידי ראש עצום, דמוי תנשמת, הנדחף קדימה וממלא את חלון הדיקט. הראש הזה, שכמו מציץ מבעד לחרך, מפוסל בקווים מודרניסטיים גסים, והוא מתפורר בהדרגה מתצלום לתצלום. באחד התצלומים הוא כבר נטול אף, אך עיני הטוטם החזיתיות שלו מביטות קדימה, מעבר לסף התצלום.

התערוכה מוצגת עד ה-29.10 בגלריה רוזנפלד

המסע


Je t'adooooore…

"I lost someone precious", במילים האלה פתחה לטיסיה סדייה את אלבומה האחרון, The Trip. האלבום מוקדש לאחותה הצעירה, שהתאבדה, וכל שיריו הראשונים הם כמין שירי התמודדות, ישירים יותר ופחות. שירים יפים, מתנגנים, ומילותיהם בהירות. כידוע, סדייה היתה הזמרת הראשית של סטראולאב, שאז שירתה (וגם הטקסטים, שהיו כנראה פרי-עטה) היתה נבלעת במרקם העשיר של המוזיקה, בשטיחי הסאונד הסטראולביים המבעבעים. ב-Monade, פרוייקט צד של סדייה, שהניב שלושה אלבומים, צעדה השירה צעד קדימה, פסעה גם לעבר מחוזות אישיים ואיטימיים – לצד אלה הפוליטיים המובהקים שכיכבו לא פעם, והפציעו בשירים בשברי סיסמאות סוציאליסטיות – ועכשיו היא עיקר העניין. עד כדי כך שמילות השירים מצורפות לדיסק – וזה, עד כמה שידוע לי לגבי הדיסקוגרפיה של סדייה, חידוש של ממש.

בראיונות היחצנות הצולעים שפורסמו בעיתונות המקומית לקראת הופעתה בתל אביב ("טיימאאוט", "עכבר העיר") התייחסה סדייה להערכה המחודשת שזוכה לה כעת הפופ האלקטרוני הצרפתי במולדתו, אחרי שהתנכרו לו כל כך לאורך שנות ה-90. סדייה, לצד הרכבים כמו סטראו טוטל ואחרים, הייתה אמונה תמיד על הצד הזה של המוזיקה הצרפתית, שהייתה זנוחה וכעת שוב מתרפקים עליה בהתלהבות יתרה. באלבום השלישי והאחרון של מונאד השתתפה למשל רשֶל אורטס מן הדואו האייטיזי הצרפתי Luna Parker, שפרץ אל המצעדים בלהיט ה-chinoiserie החמוד-מתחכם "Tes états d'âme… Eric". כעת, באלבום החדש שלה, מגישה סדייה קאבר לשיר פחות ידוע של Les Rita Mitsouko, הרכב אייטיז צרפתי נערץ. "Un Soir, Un Chien", השיר שמוגש כאן בגרסת כיסוי – ללא ספק הממתק של האלבום – הוא מין מחווה פרנקופילית מהורהרת ל-"I Just Wanna Be your Dog". הסאונד המעוקם והנוזלי של הריטה מיצוקו מתייצב אצלה לכדי טראק מעודן ורב קולי. וכמו אצל הריטה, גם אצלה השיר טעון בתשוקה מתרפקת, מתרפסת, הזויה… אבל פחות?


"ערב, כלב", גרסת סדייה

לא רק קאבר אחד יש בדיסק: כלולה בו גם גרסה יפה לשיר של Wendy & Bonnie, דואו אמריקאי עלום-שם של שתי אחיות שהקליטו רק תקליט אחד אי שם בסוף שנות הששים. השיר, "By the Sea", משתלב להפליא בתימת הפרידה והאבל השורה על האלבום. סדייה הכניסה ביט מהיר במרקם החלומי של המקור, וכך העבירה את הפסיכדליה המתקתקה הזו לפסים של אינדי בריטי רגשני-מרוסן.


שיר של מונאד, עם כינורות, באס, כלי הקשה וחתולים, "בין כלב לזאב"

פרט לקאבר ל"ערב, כלב" יש בדיסק עוד שיר אחד בצרפתית, "Ceci est le coeur de Laetitia" ("זה לבה של טיסיה"). השיר היפה הזה, שזכור לטוב גם מהופעתה כאן, הוא כמו מסע בדמיון מודרך: מילותיו מתארות את נופי הטבע השגיבים המתגלים במסע פנימה, אל הלב, והשירה מוכפלת כאן במגוון של קולות ליווי, ומעוטרת, בצדק, באפקטים חלליים. והם נוכחים בעצם באלבום כולו, האלמנטים המונאדיים והסטראולאביים האלה, אבל במינון נמוך יותר, מרומז, ההולם נוף אקוסטי המלווה את השירה. משום שהאלבום הזה אישי מאוד, וגם מילולי. אם אחותה של סדייה "יצאה למסע למסע של מיליון שנה", כדברי השיר שמוקדש לה, אז היא, אולי בלית ברירה, יצאה למסע אל הכאב ואל הלב. קול האלט היפה של לטיסיה, שהרטט המונוטוני שלו, המרוחק משהו, היה מסימני ההיכר של סטריאולאב, מעודן כאן ונקי מתמיד, והוא מביע יפה את המנעד שבין כמיהה ושבר.

ראיון מוצלח דווקא שנתנה סדייה לג'רוזלם פוסט

Der Meister Arranger


לכבוד מחלוקת וגנר האחרונה: הפתיחה ל"מייסטרזינגר" בעיבוד לפסנתר מאת גלן גולד ובנגינתו

דון ג'ובאני, אריית המנדולינה


הבאס-בריטון סמיואל ריימי בתפקיד דון ג'ובאני, אריית המנדולינה

אמש שידרו בטלוויזיה את "הטקס", סרטו הפופולרי של שברול מ-1995, שוודאי יצא לי לראות כבר כמה פעמים. תפסתי את הסרט באמצע, כאשר אופייה ההרסני של סופי, המשרתת בבית משפחת לה-לייבר, טרם נגלה. הסרט מספר את חברותן של סופי ודמות נוספת, ז'אן העובדת בבית הדואר. הדברים מתרחשים בעיירה צרפתית קטנה. סופי נשכרה זה לא כבר לעבוד בבית לה-לייבר, משפחה בורגנית פלוס פלוס המתגוררת בבית מידות היסטורי, מוקף גנים מטופחים. האם כבר נואשה למצוא משרתת מתאימה, עד שהגיעה סופי, אישה נערית ומסגורת, שצייתנותה מחפה על אופי אפל.

לשתי הנשים גיבורות הסרט, סופי (סנדרין בונר) וז'אן (איזבל הופר), פרק אפל בעברן. סופי הואשמה בעבר כי העלתה באש את בית אביה ורצחה אותו, אך היא יצאה זכאית במשפט מחוסר הוכחות. הפרט הזה לא ידוע בבית מעסיקיה החדשים. ז'אן הואשמה ברצח בתה הפעוטה בשריפה, וגם היא יצאה זכאית מחוסר הוכחות. ואת זה יודעים בבית לה-לייבר (אף שהמקרה קרה בעיר אחרת, ולאחריו הועברה ז'אן לסניף הדואר בעיירה הנוכחית, "כדי למנוע פטפטוטים" כדבריה), ואב המשפחה, שחושב שהעולם שייך לו, חושד בה שהיא פותחת מכתבים המיועדים לו ועושה צרות באופן כללי.

בצפייה ראשונה בסרט נדמה שמז'אן תיפתח הרעה, לא מסופי. ז'אן אישה מחוצפת וחסרת עכבות, היא אינה חשה שהיא חבה משהו למישהו, ודאי לא לאינסטנציות החברתיות הבורגניות או הדתיות, ויותר מכול, לא נראה שהיא מצטערת או אבלה על מות בתה, כפי שראוי היה שתהיה. מי אם לא הופר יכולה לגלם דמות כזו? סופי, מסוגרת, מסודרת, ומעל הכול שתקנית, לא באה בהרבה דרישות לעולם. רק דבר אחד מטריד אותה, שיגלו שהיא אינה יודעת קרוא וכתוב. בשעות שהיא אינה עובדת היא יושבת על השטיח בחדר המשתרתת הקטון שלה, מרותקת לטלוויזיה ובולעת בעיניה כמו ילדה את הגרנדיוזיות הנבובה של תכניות הזמרה והבידור. זו אולי נחמתה היחידה. השתיים, המשלימות זו את זו, קושרות ביניהן חברות אמת, ויותר ויותר נראה שז'אן השתלטנית מסיתה את חברתה לצאת נגד מעסיקיה, דבר שקוסם לסופי ונוסך בה, סוף סוף, רוך ושלווה.

בדיעבד, הרושם של הצפייה הראשונה נשאר בי בסופו של דבר, למרות שסוף הסרט מראה אחרת. בבית משפחת לה-לייבר הוחלט לפטר את המשרתת: מבלי לבקש רשות, היא לקחה לה ערב חופש ביום הולדתה של הבת ולא נשארה לשרת את המשפחה במסיבה שערכו לה, לעזור ולהגיש את המאכלים המופלאים שהכינה מבעוד מועד (זה היה גם יום הולדתה שלה, מתברר אחר כך); ובשל האנלפבתיות שלה, שהיא מנסה להסתיר בכל מחיר, היא מתחמקת ממשימות פשוטות שהאב מטיל עליה, מה שמעורר את זעמו; והיא גם מזמינה בחשאי לחדרה את חברתה המחוצפת, השנואה עליו כל כך.

ערב עזיבתה את בית משפחת לה-לייבר מגיעות השתיים לאסוף את חפציה במכוניתה הקטנה והקרטעת של ז'אן. המשפחה – אבא, אימא, בת גדולה ובן מתבגר – התיישבו ברוב פאר והדר מול מסך הטלוויזיה העצום שבסלון, מוכנים לשידור מיוחד של "דון ג'ובאני" בטלוויזיה, והאם אפילו מחזיקה בידיה כרך עתיק של הליברית של האופרה בתרגום לצרפתית, שנשלף מספרייתם המפוארת. בחסות צלילי האופרה מתגנבות השתיים אל הבית מכניסה אחורית, וז'אן לא יכולה שלא לספק את תשוקתה למעט ונדליזם אנטי-בורגני, שהיא מחוללת בחדר השינה של האב והאם, המרוהט בטוב-טעם עתיק. אחר כך הן משתשעות ברובי ציד השמורים בבית בחדר מיוחד, סמוך למטבח.

לפני כן, בנסיעתן בדרך לשם, סיפרה ז'אן לסופי את סיפור המקרה שקרה עם בתה. לפי הסיפור, הבת הקטנה נכוותה מתנור לאחר שנצמדה אל רגלה של אמה בחזרתה הביתה מקניות, והיא ניערה אותה ממנה בחוסר תשומת לב. נשמע שהסיפור אמיתי, לפחות במידה מסוימת, והוא מסופר לא בארסיות והמבודחת שאופיינית לז'אן בדרך כלל, אך גם לא מתוך מצפון אבל ומוכתם. וסופי? מה קרה אותה? על כך היא שותקת. האם אפשר, שזו שעד עתה נדמה היה שהיא האישה האלימה וההרסנית, אינה מסוכנת בסופו של דבר ואינה אשמה כמו חברתה, המסרבת למסור את סודה?

בינתיים, מול דון ג'ובאני, שומעת האם קולות חשודים, והיא מפצירה באב שילך לבדוק מה מקורם. האב, בחוסר חשק, יוצא אל המטבח, ושם הוא רואה את ז'אן, בחיוך גדול, ואת סופי, מכוונות אליו רובים. בשביל ז'אן הרובה הוא שעשוע אחד גדול, התרסה ליבידינלית מהנה, אך סופי, אל מול האב הנזהם, פשוט יורה בו ללא היסוס. משובשש האב לחזור אל הסלון שולחת האם הנפחדת את הבן לראות מה מעכב את האב, והוא נתקל בהן ברובים שלופים. הוא נסוג אל הסלון, ואז יורות השתיים בו, באם ובבתה, השרועות כעת מדממות על הספה. גם אל הכרכים העתיקים שבספריה הן יורות. כל סצנת ההרג בסלון מתרחשת לצלילי אריית המנדולינה ("Deh Vieni Alla Finestra" – "בואי אל החלון") מן המערכה השנייה של האופרה, סרדנה מתקתקה שהדון מזמר למשתרתתה של דונה אלווירה, כשהוא עצמו מחופש למשרתו-הוא, לפורלו. משתמה האריה, תם גם ההרג. "זה בסדר", אומרת סופי לחברתה. "טוב עשינו", היא משיבה לה.

"הטקס" של קלוד שברול ביוטיוב (עם כתוביות באנגלית)

הזיות

ברכבת בדרך לפוזנן, שם יעצרו לחזרה עם התזמורת הקאמרית "אמדאוס", מנגנים הכנר רועי שילוח והוויולן אברי לויתן נעימה כמו-יהודית, חמימה ומתאוננת, שכמעט ונבלעת ברעש הנסיעה. כינור מטושטש משתקף בחלון הרכבת, שנוף יער מזרח אירופאי כהה, החולף במהירות, נראה בעדו; ועל זה גם נסבה השיחה: "אני תמיד… הנסיעות לגרמניה, כשנוסעים ליד העצים האלה, זה קטע, ש… כאילו אין לי קטע של שואה ודברים כאלה, אבל זה, שתמיד יש את העצים האלה – תראה, זה פשוט לא יאמן. ושיש חורף, שיש שלג, אז הרגעים האלה הם הרגעים היחידים ש… הרגעים היחידים שיש לי שפתאום אתה חושב, ואיי, להיות בקור, הקור זה משהו שקשה לי לקלוט אותו. זה אצלנו כל כך עמוק."

הנעימה שמנגנים השניים ברכבת אינה אלא וריאציה אטית מתוך פסקאליה מאת הנדל בעיבוד לכינור ולוויולה, אך היא מזכירה במפתיע את לחן "התקווה", את ה"נפש יהודי" ההומייה, למודת-התלאות והעיקשת. בטריילר היפה לסרטו החדש של דאגלס גורדון, K. 364: A journey by Train, מיד לאחר הווריאציה מושמעת הקדנצה מן הפרק הראשון של הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט, שעל שמה קרוי הסרט. בקדנצה מנגנים שני הכלים הסולניים לבדם, ללא ליווי תזמורת. והם אמנם לבדם, כך נרמז, שני הסולנים שילוח ולויתן, בארץ זרה, קרה, אולי עוינת. ואולם, האביב המוצרטי המתבשר בתיבות המוזיקליות היפהפיות אינו מבושש לבוא, ובמהרה מצטרפת גם התזמורת כולה, על קרנות היער שתרועתן חותמת את הפרק (וגם את הטריילר הקטן הזה, שבכמה דקות כאילו עובר משואה לתקומה).

K. 364, שהוקרן במסגרת בפסטיבל הקולנוע בירושלים השנה, מתחקה על נסיעתם של לויתן ושילוח הישראלים מברלין לוורשה, שם יבצעו את הקונצרטנטית של מוצרט עם תזמורת "אמדאוס" של הרדיו הפולני (שמשכנה בעיר פוזנן), בניצוחה של אניישקה דוצ'מל. חלקו השני של הסרט מביא את הסימפוניה בשלמותה, על שלושת פרקיה, והחלק הראשון הוא הפרלוד המהוסס, האישי והיהודי, הפורט על נימי ההיסטוריה. כששני המוזיקאים מצולמים בעת חזרה על היצירה, נדמה שמתגלעת איזו אי-הבנה קטנה בין הוויולן והמנצחת בנוגע לטמפו, וצמד הישראלים עוברים מאנגלית עילגת לעברית ומתלחששים רגע ביניהם, בקורטוב אי-נחת. הכנר מסביר משהו לוויולן, כאילו משדל אותו להתיישר עם גרסת התזמורת. הכול ברוח טובה, כמובן. אבל בקונטקסט של הסרט, שמצלמתו מרפרפת רוב הזמן קרוב מדי לפניהם של הגיבורים, קרוב מכדי לשים את הדברים בפרופורציות, נדמה לרגע כאילו הם שני יהודים הנזהרים לבל יכעיסו את הגויים שסביבם. כמו העצים – "וזה בסך הכול עצים" – כמו שאומר לויתן בדברו על הנוף, האם אפשר לומר, בסך הכול אי-הבנה קטנה?

בטרם תגיע המצלמה לאולם הקונצרטים ההדור שבוורשה, בטרם תגלוש בנחת במדרגות שיש ובמעברים מחופי עץ, בטרם תלטף קירות מכוסי סטוקו בפוקוס רך מדי – יצלם גורדון גם בבריכה העירונית של פוזנן, הממומקת בבניין שהיה פעם בית הכנסת הגדול. עם הכיבוש הנאצי בפולין הוסב בית הכנסת שבעיר לבריכת שחייה לחיילי הוורמאכט, וכך נותר עד עצם היום הזה. (את סיפורה של הבריכה/בית כנסת בפוזנן כבר הכרתי, ומעבודת וידאו דווקא: "אנדרטה זמנית" של האמן הפולני רפל יעקובוביץ', שהוצגה כאן לפני שנים אחדות.) שם, מן הסתם, ניצבת הזיית העוינות הבלתי-נמנעת של הישראלי המבקר במזרח אירופה על קרקע מוצקה הרבה יותר (ולא שהעוינות תמיד הזויה בהכרח, אלא שהסרט עוסק דווקא בצד ההזייה). גורדון מצלם שם קבוצת שחייה אמנותית, וגם כאן לרוב בתקריב מטושטש ומתחת למים, ומצלמתו קולטת ברך חולפת, ירך מתנועעת, יד המבצבצת מן המים הכחולים-בהירים – כמו זו של טובע הנואש לעזרה?

מעניין לראות באיזו מהירות ובאיזו מידיות – ואולי לא לחלוטין במודע – משתחל גורדון, אמן סקוטי במוצאו, לנקודת המבט של הישראלי המבקר במחוזות הגזרה, נקודת מבט שלא תמיד היא מעניינת או מורכבת דייה. באיזו נכונות הוא מאמץ את החולין הישראלי, העילג לעתים, העומד אין-אונים מול עבר שהוא מפואר כשם שהוא טראגי. באיזו קלות הוא מסמיך ביוגרפיה משפחתית של השמדה ועקירה עם פטפוט אינטימי בין חברים – כמו למשל, אנקדוטה משעשעת מתקופת השירות הצבאי המשותף של שני גיבורי הסרט, שלויתן מספר בזמן הנסיעה ברכבת – ואת אלה עם רגש עמום, סתום, ושגב מוזיקלי.

אך הפערים הללו, המאכלסים סרטי מסע ישראליים רבים כל כך, אינם עיקר הסרט. גורדון מתחבר אל שילוח ולויתן דרך השניות שהם מייצגים. האחד בהיר-עור ושיער ופניו כפני ילד, וכשהוא מנגן פניו מתעוותות כאילו מתוך להט פנימי ומשונה עד אין קץ, בלתי נשלט; השני כהה יותר, מקריח ובריא-גוף, ובניגנתו פניו מפיקות תענוג שלם, אנין, כמעט לא מוסרי. ובהתאם לתימה המוזיקלית של הסרט, אלה שניים שהם אחד: דואו של ניגודים המשתלבים זה בזה להפליא, מונאדה הרמונית, אך רחוקה מהישג יד.

אפשר לצפות בטריילר של k. 364 באתר גלריית גאגוזיאן; גרסת המיצב של העבודה צפויה להיכלל בתערוכה של האמן במוזיאון תל אביב בשנה הבאה.

Ich bin krank


Keren Rubinstein, Hourglass (detail)

לכמת את הנפילה


מאיה אטון, "Fortuna", רישום עיפרון

With them, … there is not life but merely a synopsis of life. We are a thread that passes through their hands; always in motion, always flowing, we slip by and are never fully grasped. The slipping away is continuous, and carries all of us with it, on and on, toward the dreadful alchemy of the tomb.

―Philip K. Dick, Galactic Pot-Healer

הספינה נוטה על צדה; עוד מעט תחליק לאִטה, אלכסונית ומטה, ותשקע במצולות. היא מצוירת ברישום עיפרון יעיל, פרטני במידה – על גבול הנאיבי – כמו אובייקט-צעצוע שגורלו נחתם. שם הספינה, Problems, הודבק עליה באותיות letraset שחורות – בנות הלוויה של השרטוט הגרפי של טרום עידן המחשב – עולם של סדר שברירי, ידני ומאומץ, סדר על תנאי: עד שתתהפך קסת הדיו על צדה, או עד ששלולית בלתי-צפויה, שחורה משחור, תנבע לפתע מחוד הרפידוגרף. בסדרת העבודות החדשה של מאיה אטון, ברישומים ובתחריטים המטופלים, הדיו השחור מדמם: טיפות הדיו מכתיבות את כיוון השקיעה, את הסבך המקווקו הלוכד בתוכו חפצים אבודים; אך הדיו הוא גם הדם השותת מהם כשהם נחצים לאורכם בציר האופקי הבולע אותם.

לא מיד נכנעת הספינה לכוח הכבידה. גם למים מאסה משלהם, ובוודאי כשהם שחורים וסמיכים, וגוף הספינה, תוצר של חישובים הנדסיים, נועד להתנגד למאסה הזו, לצוף ממעל. שקיעתה של הספינה מותנית בשבירת הסכֶמה של צירי האורך והרוחב, שכן הספינה חודרת את פני הים תמיד באלכסון; ותמיד לאט, כמו על פי גרף מיוחד, חגיגי, של שקיעה.

שתי תופעות פיזיקליות של כוח הכבידה, המנוגדות זו לזו לכאורה – שקיעה וציפה – הן המפתח לארגון החלל בתערוכתה הנוכחית של מאיה אטון, "משוואות לגוף נופל". את קומתה העליונה של הגלריה ייחדה אטון לתופעת הציפה: אל המצוף הימי, המופיע כאן פעמיים – בתחריט הנושא את שם התערוכה,  ובתחריט נוסף, פלס – מתלווים בני דמותו, עגלגלים וכתמתמים. כדורי הסל וממברנות הרמקולים, הקשורים יחד במקלעת חוטים שחורה, הם כצאצאי המצוף שכמו קיבלו ממנו בתורשה או את יכולת הציפה, או את מבנה החרוט (משוואות לגוף נופל); יד מאומצת המושכת בחבל מצליחה לפי שעה להתמיד במלאכתה – הפרדת המשטח העליון של הרישום, המושחר בקפידה, מן הלבן שמתחתיו, אף שדם שחור החל זולג ממנה כבר (חתך); ושני תחריטים גדולים, שנעשו על פי מודל דקורטיבי מוקטן של מבחר קשירות ימיות, מדגימים מערכת של צירים וגלגלות שקובעה במקומה בעזרת חבל מתוח (סף השמיעה). גם תחריט המבוסס על תצלום רנטגן של בולעת חרבות (X) מדגים עמידות מהי, ומהו קצה גבול היכולת (גבול שאין לעברו, פיזיקלית או אחרת).

הקו החד של הרצפה, שהיא גם תקרת החדר העליון, שם סוף לציפה. מה שמתחתיו נתון כבר לכוחות הכבידה, נכנע להם. ומרגע שהם נִמשׁים מטה, חוצים את אותו הקו, העצמים מאבדים את עצמיותם. בתחריט נוסף הנושא את שם התערוכה (בן-הזוג של תחריט המצוף התלוי בקומה העליונה), הספינה השוקעת אלכסונית מנביעה דיו שחור בנקודות המגע שלה עם ציר האפס; המבנה המדוקדק והבוטח בעצמו של תרנים נישאים נחצה ונמס באלכימיה של אבדון. אך מוטיב הכאוס היה מוטבע בספינה זה מכבר: על אחד הדגלונים המתנוססים על תרניה נראה פלונטר של חוט סבוך, שהוא, בעבודותיה של אטון, אמבלמה של סדר שהופר ואין להשיבו.

מימין ומשמאל: "משוואות לגוף נופל", הדפסים (לחצו להגדלה)

גוטיקה ללא קתדרלה
Galactic Pot-Healer, רומן עתידני מאת פיליפ ק. דיק, מתאר מבצע הרואי לקימומה של קתדרלה עתיקה, ה-Heldscalla, ששקעה לפני שנים במימי ה-Mare Nostrum, האוקיינוס המכסה את רוב שטחה של פלנטת Plowman, בעקבות סכסוך בין שתי אלוהויות אחיות. ספר נבואות הנכתב ללא הרף, המונה את קורות הפלנטה וחוזה את עתידה, מנבא כישלון למבצע; גם המשתתפים – יצורים ובני אנוש שזומנו מכל רחבי הגלקסיה בשל מומחיות או כישרון מיוחדים – רואים אנלוגיה בין המבצע הכביר והישות המנהיגה אותו (Glimmung רב-הכוח, ספק אל ספק פטרון מתעתע) ובין מיתוס הנפילה הפאוסטיאני. ובכל זאת, לאחר שכמעט והוכרע במאבק אדירים מול כפילו המרושע, ולאחר שהחריב את הקתדרלה השחורה, כפילתה של הלדסקאלה הטמונה כמוה במעמקי "הים שלנו", מממש הגלימונג את משימתו הנוראה; במאמץ משותף מצליחים הוא וקבוצת בעלי הכישרונות (ביניהם מרפא-החרסים, גיבור הספר) לקומם את הקתדרלה הנהדרת ולהעלותה שוב אל פני היבשה. הלדסקאלה, הנישאת כעובר בחיקו של הגלימונג (ששינה בינתיים את מינו לנקבה) לצורך העלאתה מן המצולות, ניצבת שוב על כנה; לאור השקיעה, בהישמע רעם וכשגשם שוטף ניתך על הכול, היא משיבה לעצמה את תוויה הגוטיים: את מבנה האבן והבזלת, את הקשתות הדואות, את הקמרוֹן הגוטי הנישא, את ברק-הזהב של הויטראז'ים.

הקתדרלות הגדולות של ימי הביניים היו המוקד, התכלית והכוח המניע של הסגנון הגוטי. ככל שגבהו והתרוממו – ביטוי לכוחה הגובר של הכנסייה הקתולית – כך התעדנו הפיסול והעיטור באבן, עד שלבשו צורה שהיא גם אורגנית, גם רוחנית. הנאו-גוטיקה, שהתרפקה על פרטי-הפרטים של העיצוב הזה כשם שהתרפקה על חורבותיו, ויתרה על הליבה הרוחנית שלו, או מוטב – הונעה מרוחות הרפאים שלו, ולא מחיוניותו הדתית. הקתדרלות של הנאו-גוטיקה הן שרידים רדופים, חורבות, אביזרים בעלילת אימה; לא עוד מרכז אורבני, מקום פולחן וביתו של המאמין, כי אם אתר נידח של רוחניות שירדה מגדולתה. פיליפ ק. דיק משקיע את שתי הקתדרלות שלו, זו הטובה וזו הרעה, באוקיינוס המוות – הוא ה-Mare Nostrum שדבר אינו חי בו, ושגם המוות, כאילו להכעיס, איננו מוחלט. הפעולה ההרואית המחזירה עטרה ליושנה, המצילה את הלדסקאלה מים הרפאים, כרוכה בחביקת השניות של האלוהות הטובה והרעה, בשינוי מין, ובמונדה קבוצתית המקיפה את גלימונג ואת חבר היצורים שזימן למשימה. אך העידן החדש המתבשר בקימומה של הקתדרלה לא יזרח על ג'ו פרנרייט, מרפא-החרסים. משהוא בוחר לעזוב את המונדה של גלימונג, הוא נידון לחזור לבדידות ולאפרוריות חסרת התוחלת של חייו הקודמים, ללא רוח וללא תקווה.[1]

כמו קתדרלה נַעֲלָמה, התווים הנאו-גוטיים בעבודותיה של אטון סמויים ברובם מן העין. האלוזיות הסגנוניות, שהיו מובהקות בכמה מתערוכותיה בעבר,[2] התחלפו בשנתיים האחרונות במבחר לא-קוהרנטי לכאורה של רפרנסים ליטרליים, ולעתים אנקדוטליים – בעיקר לתכנים מן הספרות והמדע. ובכל אופן, את העניין המוצהר שלה בנאו-גוטיקה היא אינה מתרגמת כמעט לעולם לשפה גוטית-חזותית à la lettre. ההתרוממות הגוטית הורטיקלית רק נרמזת בסבך הטיפות השחורות, הנוזלות מן התקרה על קירות החדר התחתון, וטכניקת התחריט, בת-זמנה של הגוטיקה המאוחרת, מנוצלת כאן דווקא לתיאורם של גרף, מצוף וספינה שאינה עתיקה בעליל. עבודת הויטראז' המוצבת בקומה העליונה (סמוך לפני האדמה) גם היא אנכרוניזם כזה, שכן תכניה – שלושה כדורי סל כתומים ועץ דקל אילוסטרטיבי, שביניהם משובץ סרגל פרספקס לבן – חוטאים כל כך לעולם הדימויים הנוצרי עד שהעניין נראה כמעט כבדיחה; בתערוכתה זו, במקום הסדירות האמביוולנטית של העיטור, במקום האורגניות של השׂבכה, באים מערכת הצירים, הגרף והמשוואה – ולחלופין, הטפטוף השחור, הפלונטר או הגולגולת המורכבת בעבודת אוריגמי, משל הייתה חפץ נוי (התחריט Rock ’n roll).

"משוואה לגוף נופל בסמוך לפני האדמה"
גוף היוצא ממצב נייח ונופל נפילה חופשית, ככל שהוא קרב לאדמה כך גוברת מהירותו, ובאורח עקבי – זהו בקווים כלליים העיקרון המשותף לקבוצת ה"משוואות לגוף נופל", ש"משוואה לגוף נופל בסמוך לפני האדמה" הוא מקרה פרטי שלה (שכן תאוצת הגוף הנופל משתנה בהתאם למסת הפלנטה[3]). גלילאו גליליי הוא שאישש את העיקרון הזה בניסויים שערך בסביבות 1600 בעזרת שעון-מים וכדור שגִלגל על משטח נטוי. בערך הוויקיפדיה Equations for a Falling Body, וכן בעמודים רבים אחרים באינטרנט, מאויר עיקרון הסדירות של תאוצת הגוף הנופל באמצעות כדורסל. כאשר מודדים את נפילת הכדור במרווחי זמן קבועים, גדל המרחק שעובר הכדור בשיעור קבוע, הניתן לביטוי מתמטי. שני מרווחים כאלה, בלתי שווים בגודלם, מפרידים בין שלושת כדורי-הסל המשתלשלים מתקרת הקומה העליונה (משוואות לגוף נופל). אך בשונה מן האילוסטרציה הנפוצה באינטרנט, שלושת הכדורים האלה נבדלים בגודלם, ותלויים בסדר הנע מן הקטן לגדול. החריגה העדינה הזו מן הנוסחא המתמטית שמה את הפיזיקה בהקשר זר לה – הקשר של ביולוגיה, משפחה והולדה. ואכן, במשפחת הכדורים והממברנות שהוזכרה קודם, זו השרועה על רצפת החלל, בוקע מהרמקולים, אחת לכמה זמן, קול בכי נשי.

מציאות אחרת, אורגנית, אנושית ורגשית, מסתננת אפוא מבעד לקואורדינאטות של העולם. רשת המדידה הקרטזיאנית דולפת; ונקודות הצבע הכתומות, המגוונות את השחור, האם אינן אלא הד לכתמים דמויי-הדם של הקומה התחתונה?


"חבל תפילה", רישום עיפרון (פרט, לחצו כדי לראות את העבודה בשלמותה)

אופליה
שתי ידיים, אחת על כל דף, פורשות חבל הכרוך להן סביב פרקיהן (חבל תפילה). למעט חלקם העליון, שני הדפים מושחרים לגמרי בצביעת עיפרון סיסטמתית; ברק הגרפיט חושף את המשטחים הרבועים, המרכיבים כמו ג'ורנטות[4] את המאסה השחורה שנעשתה בעבודת יד. ברקע השחור שלהן, המבליט את לובנן, וללא כל גוף, הידיים מזכירות מופע קוסמות או פנטומימה, אך הפלא הקרקסי שהן מציגות אינו אלא קריסה פנימה, דימום ושקיעה – תנוחת הידיים היא הרי זו של אופליה בציורו של מיליי (Millais), אופליה השוקעת בנהר, הממתינה למותה במין התעלות שבהכנעה.

… because the first seconds of fall always seems like soar: a weightless deliberation preliminary to a rush not downward but upward, the falling body reversed during that second by transubstantiation into the upward rush of earth;

―William Faulkner, Requiem for a Nun

נכתב לקראת תערוכתה של מאיה אטון, "משוואות לגוף נופל", המוצגת כעת בגלריה גבעון (5.3-3.2.2011).


[1] רוברט בי מנתח את עלילת Galactic Pot-Healer, ובתוך כך את הכישלון האישי של ג'ו פרנרייט, מפרספקטיבה יונגיאנית משכנעת למדי של מוות ולידה מחדש. ראו:

Robert Bee, “An Alien God and a Jungian Allegory: The Galactic Pot Healer”

[2] ראו לדוגמא במיצב שהציגה בתערוכת הסיום של לימודי ההמשך בבצלאל, 2006, שהורכב מעיטורים צמחיים דמויי טפט בנוסח זרם ה-Arts and Crafts; או בתערוכה "קשר דם" שהציגה ב-2007 במוזיאון ינקו-דאדא, עין הוד, שבה המוטיבים האורגניים השתלבו בתבנית נוזלית או אובלית האופיינית לאר-נובו, ודימויי שיער גלי שופע עוצבו בשחור-לבן גאומטרי-מסוגנן, המעלה על הדעת אר-דקו. המעטה הקישוטי בעבודות הללו היה כרקמה מגוננת, אך מדאיגה בפני עצמה, לדיבור על מערכות הגוף.

[3] משתנה נוסף, שאינו כלול במשוואה, הוא התנגדות האוויר.

[4] giornata הוא כינוי לעבודת יום אחד בציור פרסקו (giorno באיטלקית הוא יום). כיוון שצבעי הפרסקו מתייבשים מהר, הצייר מחלק את הציור למשטחים, לרוב רבועים, וקובע מראש מה יצויר מדי יום.

על סף הרצון להאמין


מאיה גולד, ללא כותרת, מתוך הסדרה Maritime (פרט, לחצו כדי לראות את התמונה בשלמותה)

צבירי עננים, ללא זכר כמעט לכל פעילות אנושית, מילאו את בדי הציור של מאיה גולד באחת הסדרות האחרונות שהציגה, Maritime מ-2008. בכמה מציורי הסדרה בצבץ האנך הנטוי קלות של תורן ספינה, כמין אינדיקציה רגעית לזמן ולמקום – לציביליזציה. שפת הציור הריאליסטית – הן ברקע הסוער והמעונן והן בקצות התרנים, המצוירים לפרטיהם בחזית התמונה, יכולה הייתה לעורר אמון. שמיים, אין בהם אמנם שום אחיזה מוחשית לעין; אך משום כך היו נושא מועדף על ציירי הנוף המודרניים של המאה ה-19, דוגמת טרנר וקונסטבל, שהשמיים בציוריהם דוחקים לעתים את קו האופק עד אל מחוץ לבד. אטמוספרה, אף פחות מן המים, היא שדה של מבע ציורי שאינו כבול כביכול אל אופני הייצוג של משיכת המכחול הפרטנית. אך דווקא משום כך – ובציור הנוף המודרני בעיקר – היא גם מעין חוזה של אמון בין הצופה לצייר, או נכון יותר, בין הצייר לבין מה שחזו עיניו. ואם הנאמנות לנימי-נימיו של הטבע היא המבחן העילאי לצייר הנוף, אזי כשמדובר בתופעה אטמוספרית חולפת, עול הנאמנות נעלה ומכובד עוד יותר.[1]

אך יש שני פנים לריאליזם, וציורי הנוף של גולד, המשתייכים רק לכאורה למסורת ציור הנוף המערבית, יודעים את השניות הזאת. באחד מציורי Maritime (ללא כותרת, 2008), עננות קודרת משמשת רקע לתורן הנישא באלכסון בחזית התמונה, אך בתחתית התמונה, בצדה הימני, מבצבץ ראשו של פנס רחוב כדורי, הניצב במאונך. ובציור אחר של הסדרה (ללא כותרת, 2008), שנדמה כמקפיא מערך עננות מסוים מאוד, נראה פתאום חוט שנח על נפח דשן של שני צבירי ענן, כאילו מגבש את התעבות אדי המים לכדי חומר מוצק. שפת הציור – כך מספרים הציורים האלה – היא שפה מפותחת עד כדי כך שנוח יותר לעין להאמין לשקר גלוי ומוצהר.[2] ואפשר שחשדנות הצופה צריכה הייתה להתעורר דווקא באותו ציור מציורי הסדרה  (ללא כותרת, 2008) התואם ביותר את תת הסוגה של ציור הנוף הנוף הימישכותרת הסדרה מציינת: כאן כבר נראה הקבץ שלם של תרנים שחבלים נמתחים מהם, וישנם אפילו דגלונים אדמדמים קטנים המתנופפים ברוח. אך את גוף הספינות אפשר רק לדמיין. מסגור התמונה וזווית המבט, הנוטה מעט מעלה, דוחקים אותם החוצה. (ואולי התרנים קרובים זה לזה יותר מדי כדי שיהיה איזה גוף ממשי לספינות הללו?)


מאיה גולד, "מוצאי החג" (פרט, לחצו כדי לראות את התמונה בשלמותה)

מסגור התמונה וזווית המבט הן קביעות מכריעות בציור של גולד. סקירה רטרוספקטיבית של גוף העבודה שלה מראה שאחת לכמה זמן ישנה הסטה מבוקרת של זווית הפנייה אל הנוף, ובעקבותיה משתנה גם השדה הנקלט בתמונה. בעוד שמבט עִלי שלט ברוב הסדרות שהציגה עד Maritime, הרי שכאן המבט שלוח קדימה ונוטה מעט מעלה, נטייה שדי בה כדי "לפספס" את קו האופק ולהראות רק שמיים; ואולם, רק ב-Echo, סדרת הציורים הנוכחית שלה, שנעשתה לאחר עשור כמעט של עבודה בציור, נאותה גולד לאמץ סוף-סוף אותו מבט חזיתי "תקני" האופייני לציור הנוף. הציור של גולד, על שלושת גלגוליו העיקריים עד כה, נתון כמדומה לשררת הפרספקטיבה הקווית. היא זו שקובעת, כך נראה, את תכני הציור ואת מרכיביו. אך הרשת הפרספקטיבית המוטלת על ציוריה של גולד, ככל שגוברת אחיזתה – כך מתרבים בה החורים.

ציוריה המוקדמים של גולד (2003–2004), שהמבט מרחף בהם בגובה רב על פני ארץ המאוכלסת בדמויות אנוש קטנטנות, נהנו מחירות מפוזרת, דקורטיבית כמעט. האקצרה של הזווית העלית איננה מוחלטת עדיין, כפי שעתיד להיות בהמשך; ובני האנוש הקטנטנים, שגופם מתומצת בכמה משיכות מכחול חופשיות, נראים בעצם מזווית אלכסונית – נקודת מבט המראה אותם במלוא קומתם כמעט. בציורים מהשנים הללו נטלה גולד מהפרספקטיבה את משחקי הראייה שהיא מאפשרת, ולא את החומרה המחייבת שבה. במוצאי החג (2004) לדוגמא נראית תפזורת של עיגולים לבנים שקופים למחצה, בגדלים שונים, שֶחוטים לבנים משתלשלים מהם. מצד אחד אלו הם בלוני הליום, שבטיפוסם המהורהר מעלה (ולעבר הצופה) הם מרחפים מעל קהילת בני האנוש בערבו של יום חג – ילדים ומבוגרים, שבגדיהם הם נקודות צבע ססגוניות על הרקע הכחול-העמוק של התמונה. אך מצד שני, העיגולים הם מערך גיאומטרי המכוון להשיג מקצב דו-ממדי, מקצב שתורמים לו גם הססגוניות של פריטי הלבוש והצללים הנמתחים מדמויות האנוש – קווקווים כהים הפונים בכיוונים מנוגדים, בלתי סבירים בעליל.


מאיה גולד, "Restreet"

חסכנות התיאור הפיגורטיבי, הדגש על המקצב, ריבוי הדמויות הקטנטנות ונושאי התמונות, השאובים לרוב מתרבות הפנאי או מהתקבצויות קהילתיות אחרות, התחלפו בציוריה הבאים של גולד באווירה קודרת יותר. ככל ששכללה את טכניקת הציור שלה, את מגע המכחול הפרטני, כך התמעטו הדמויות, כהו הגוונים והתכנסה סקלת הצבעים. בהדרגה מופיעים עננים בין הקרקע והצופה המצוי ממעל, ואחר כך באים צללי העננים, המוטלים על הקרקע בכתמיות אפורה ושטוחה, על מקום העננים עצמם. אם קודם לכן הופיע חוף הים כאתר שמשי ורחב-ידיים המאכלס בנחת את המון מבקריו (ללא כותרת, 2003), כעת הוא מאוכלס בדמות יחידה ומלנכולית, מתרחצת אחרונה שנותרה בחוף ביום סגרירי (Send, 2005). נקודת המבט, שקודם ריחפה ממעל ונפתחה אל שדה ראייה רחב, התקבעה כעת בנקודת zenith מאיימת, כמו עין סמויה החולשת על המתרחש. האפיון החדש של נקודת המבט מקביל להתהדקות הרשת הפרספקטיבית ולאווירה הקודרת והמסוגרת שבציורים. אפילו נותר מקום כלשהו לרגע של קסם, להבהוב של אור – כמו בצמד ציורי Make a Wish מ-2006, שנערה נראית בו כשהיא מלהטטת בתפוזים – הציורים כולאים לרוב את הדמויות במרחב סיזיפי, נטול מימד זמן, שהן נדונות לחזור בו על אותה פעולה עצמה: כמו בציורי הסדרה While למשל (2005), שבכל אחד מהם דמות הגורפת ערימות מתגבהות של עלי שלכת.

אך מרגע שמתייצבת הפרספקטיבה העלית ומתהדקת אחיזתה, נִבעים בה בקעים ראשונים, או מוטב – פתחי מילוט: צלליהם של עצים, חוטים ועמודי חשמל מתארכים בכיוונים מנוגדים על אספלט שלפני השקיעה (סדרת ציורי ערב עירוני, 2006), ויותר מכך, פתאום נדמה כאילו הדמויות וההתרחשויות שלמטה מודעות לעין הבוחנת אותן ממעל, והן מתארגנות בהתאם. בסדרת הציורים Restreet מ-2006, הדמויות נושאות מעל גבן וראשיהן חצי נייר גדולים, גדולים בהרבה ממידתן, שהולמים עם זאת את מידת עינו של "רואה כל-יודע" המתבונן בתמונה; אלא שמפאת גודלם כורעים החצים תחת כובד הנייר; ראשיהם המחודדים קורסים מטה והם אינם מסוגלים להורות שום כיוון.


מאיה גולד, ללא כותרת, מתוך הסדרה Echo

חצי הנייר היו מהסימנים הראשונים לרגיסטר נוסף שהלך והתווסף לציורים, לכוריאוגרפיה של סימנים שהתעצבה אל מול העין העלית וקיבלה ממנה את מלוא משמעותה. המהלך הזה הגיע לשיאו באיפוק הסוגסטיבי של Sunrise מ-2009, שבו הצללה עדינה של צמרות שני עצים מוטלת על גריד צפוף של אבני מדרכה; עיגול של פתח ביוב המשורטט על הגריד יכול להידמות אפוא לשמש הזורחת מבין הצמרות. רעיון דומה מבוטא בציור נוסף מאותה העת, To Sea You מ-2009, שבו שתי נשים חותרות בסירות חסקה המוצבות זו כנגד זו: בהתאם למרחק של הציור מן הצופה, סירות החסקה עשויות להידמות לזוג עיניים; אך הסימון הסכמטי שלהן, המוסווה במתאר הסימטרי והדקדקני של הספינות – בה במידה שהוא מחייה מבט השלוח מהציור חזרה אל הצופה, הוא גם משטיח אותו, שכן החזיתיות הגמורה של דימוי העיניים והסימטריה המוחלטת שלו, יש בהן כדי להצמית.

ב-Echo, סדרת הציורים האחרונה שלה, עם הכנסת קו האופק לתחום התמונה, נוסף לראשונה אצל גולד ממד פרספקטיבי של עומק. באופן משונה, נדמה שהיומרה העומדת בבסיס הסדרה אינה להשיג אשליה של עומק, אלא לחבר מחדש את האינוונטר האשלייתי של ציור הנוף בצורה כה חלקה עד שתשעה את האמון של העין. ובמובן זה, על אף שנוסף ממד עומק לציורים, הם עדיין נאמנים לעקרון ה"שום מקום" ששלט בציורים גם קודם – לאותו מרחב הרמטי המתנודד בין השליית העין לבלתי-יאומן. ואם יש נוף שהעין נרתעת ממנו בחוסר אמון, הרי זה ייצוג של שמיים תכולים מדי, צמחייה ירוקה מדי, רכסים מושלגים ללא רבב, אגם שמימיו השוקטים משקפים כמראה את השמיים שממעל – או לחלופין, הרומנטיקה המובהקת מדי של נוף קודר לעת ליל. אותו המבנה הכללי של שרשרת הרים לרגלי אגם חוזר בכל ציורי הסדרה, אך פעם הוא מתקרב לטריטוריה של תצלום כרומו בברושור תיירותי, ופעם לברק המתכתי הכהה, הרה-הגורל, של קספר דוד פרידריך. כך או כך, האינרציה האשלייתית פועלת כאילו מכוח עצמה, והיא מובילה את מרכיבי התמונה, עד לפרטיהם הדקים  ביותר – בניינים, מדרונות או צמחייה – אל סף הרצון להאמין.

נכתב לקטלוג של מאיה גולד, "ציורים, 2010-2007", שיצא לרגל תערוכתה החדשה, "Echo" בגלריה אלון שגב (18.2-8.1.2011). אוצרת: הדס מאור.

 


[1] בספרו תאוריה של /ענן/ בוחן איבר דאמיש, היסטוריון של האמנות ותיאורטיקן, את כתביו של ג'ון ראסקין על ציור הנוף, ובעיקר את ספרו המכונן Modern Painters מ-1843, כמקרה מבחן של רטוריקת הנאמנות אל הטבע הנראה לעין (ו"המסתורין" הגלום בו, שנסתר ממנה) בציור הנוף של ראשית המודרניזם. עם כל ההערצה שרוחש ראסקין לציורי הנוף המעורפלים והרוויים של טרנר, והכרזתו הידועה על כך שעננים הם התכלית שהציור עומד לשירותה (“the service of clouds”), דאמיש מאבחן אצל ראסקין הצמדות לקו (לעומת הכתם) כמפתח להעברה נאמנה של העננים ומתארם אל בד הציור. ראו:

Hubert Damisch, A Theory of /Cloud/: Toward a History of Painting, trans. Janet Lloyd (Stanford: Stanford University Press, 2002) pp. 182–200

[2] לדיון בנושא האשלייתיות ושיבושה בציור של מאיה גולד ראו: לאה אביר, "הציורים של מאיה גולד", בתוך קטלוג תערוכת פרס קרן נתן גוטסדינר לאמנות ישראלית 2006 (תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2007).

העמוד הבא »



Follow

Get every new post delivered to your Inbox.