חי, דומם, מת

אמון יריב, "גרמי שמיים"

לכל התצלומים בתערוכתו החדשה של אמון יריב, "צִלְצָל", פורמט וגודל אחד, אבל יש מהם כמה סוגים: תמיד הם כולאים מרחב פרספקטיבי מלאכותי, פרי מלאכת הרכבה בסטודיו, אבל יש כמה טיפוסים של מרחבים כאלה, והם חוזרים במיני וריאציות. אחד מהם, הבנוי כתיבה מלוחות דיקט מתכנסים, מדמה חלל עמוק יותר ממה שהוא באמת. ה"תפאורה" הפרספקטיבית הזו, בגלל עומקה המדומה ופסי הגריד המתוחים על דפנותיה, מאצילה חגיגיות, קדושה אפילו, על כל חפץ שנקלע אליה, ויהיו אלה דלי ספונג'ה, מטאטא ונורת להט פשוטה. ממלכת הפרספקטיבה היא ממלכה נשגבת, דוממת, גם כאשר מעשה ההרכבה – לוחות הדיקט, הברגים, קווי העזר המתוחים בעיפרון – גלוי כל כך לעין; גם כאשר התאורה מפיצה כתמתמות זולה במקום נגה אפלולי של ציורי אולד מאסטרז; גם כאשר הסימטריה נדמית פגומה משהו, במידה קטנה להכעיס.

במישור הקדמי של התאים פרושה לפעמים רשת של חוטים המתוחים שתי וערב, בדומה למכשיר הראייה ששימש ציירים מאז הרנסנס: זכוכית שקופה שרשת צירים משורטטת עליה. המנגנון הזה, שנועד לסייע לצייר להעביר אובייקטים מן הדו-מימד אל התלת-מימד, מזוהה עם ריבונותה של העין בעידן הקלאסי ועם ניצחון הפרספקטיבה. אופן הפעולה שלו מודגם בכמה תחריטים של דירר שהופיעו בספרי הגיאומטריה שלו. באחד מהם נראים צייר ומודל (עירומה שרועה על לוח ופלג גופה התחתון פונה אל הצייר) וביניהם הזכוכית, והצייר שקוע ברצינות תהומית דיררית, תמימה וגרמנית כל כך, לא במודל שלפניו אלא בגריד. תודות למדע הרוויח הצייר את אדישותו, וביושר. בעקיפין יוצא מכך, שמכשיר הראייה נועד להמית את מה שמצוי מעבר לו.

בהסטה אכזרית-משעשעת, בסדרת התצלומים הנוכחית מוחלף לעתים הגריד הקדמי ברשת לולים – כאילו היה ספק כלשהו שהתאים הללו הם בעצם תאי כליאה. זו אסוציאציה אחת מני כמה לבני כנף בתערוכה: בתצלום אחר, גם הוא מן הטיפוס הפרספקטיבי הממורכז, נראית ציפור שרגלה קשורה בחוט, והיא עומדת על הסליל עצמו, הבוהק בלובן פלסטי מנוכר. גם בתערוכתו הקודמת עסק יריב באסמבלאז'ים דומים של טבע דומם, אך אז התפתה לחומריות העשירה של ראשי בקר פשוטי עור, קורות עץ משחירות ואובייקטים אחרים בני בלי-זמן, המקצרים כביכול את המרחק אל עולם הטבע הדומם – והמחריפים, כביכול, את האפקט מקאברי. העומס היה נובו-רישי כמעט. התערוכה הנוכחית, בחומריה הרזים ובגרפיות השקופה שלה, אפקטיבית פי כמה.

אמון יריב, "דלת פתוחה"

תצלום אחר, המופיע בהזמנה לתערוכה, מתבלט בגוון התכלת שלו ובתאורה קרירה, שרחוקה מרחק רב מן האורגניות שעל-סף-ריקבון ששלטה בתצלומיו של יריב קודם לכן. שני לוחות, של דיקט מין הסתם, עומדים בניצב כשני קירות ויוצרים פינה שמטאטא פלסטיק שעון עליה, ולרגליו דלי. מונחות גם שתי צורות גיאומטריות מעץ, והמערך כולו, הכלוא מאחורי גריד חוטים ומואר בתאורה קונטרסטית, מעלה על הדעת גרפיקת מחשב אנונימית בתרגום לחפצי יומיומיים. בשונה מן המרכוז העיקש של התצלומים שהוזכרו קודם, כאן נקודת המגוז סוטה מן המרכז שמאלה, כדי מרחק שנוח לה לעין בו מאוד (חתך זהב?); נוח מדי אולי, עד כדי אי-נחת, שכן קו המפגש של הלוחות מתלכד בדיוק עם אחד החוטים האנכיים של הגריד, ואלה עם נקודת המשען המדויקת של המטאטא.

בטיפוס שלישי של תצלומים מתבטלת הפרספקטיבה כליל על ידי ראש עצום, דמוי תנשמת, הנדחף קדימה וממלא את חלון הדיקט. הראש הזה, שכמו מציץ מבעד לחרך, מפוסל בקווים מודרניסטיים גסים, והוא מתפורר בהדרגה מתצלום לתצלום. באחד התצלומים הוא כבר נטול אף, אך עיני הטוטם החזיתיות שלו מביטות קדימה, מעבר לסף התצלום.

התערוכה מוצגת עד ה-29.10 בגלריה רוזנפלד