תערוכת האמנות המגוונת

קהל בכניסה לתערוכת "האמנות המנוונת". מינכן, 1937

במה לפתוח ביקורת על תערוכה המוצגת בימים אלה בתל אביב ומתקראת "האמנות המנוונת"? אולי בפירוט כמה מהמשמעויות של entartet – "מנוון" בגרמנית – מילה שהצירוף "אמנות מנוונת" נגזר ממנה. entartet פירושה גם לא נורמלי, ממזרי, מעוות, דקדנטי ומושחת. למקצת המשמעויות האלה הקשר קליני. ואכן, הפעיל הציוני מקס נורדאו, מי שטבע ב-1892 את המושג "אמנות מנוונת", הסתמך על מחקר בקרימינולוגיה שאפיין טיפוסים של מועדים לפשע (על פי תווים פיזיונומיים אגב). תערוכת "האמנות המנוונת" שהציגו הנאצים במינכן 35 שנה אחר כך לא עיוותה הרבה את כוונותיו המקוריות של נורדאו. בהחילו מושג מן הקרימינולוגיה על האסתטיקה יצא נורדאו נגד האמנות המודרנית של זמנו, למן הסימבוליזם בספרות ובשירה ועד האימפרסיוניזם בציור. חשוב לציין שהביקורת של נורדאו הייתה אופיינית מאוד לזמנה הן במינוחה הקליני הן בחרדת המודרניות שלה. כבן נאמן לתרבות גרמניה (אף שהיה הונגרי במוצאו) גרס נורדאו חזרה לערכי מוסר ואמנות גרמניים מסורתיים שבאמצעותם ניתן יהיה להילחם בניוון החברתי הפושה כביכול באירופה של מפנה המאה.

בטקסט התערוכה של האוצרת, מעין אמיר, נכתב ש"תערוכת 'האמנות המנוונת' היא אירוע קיצוני ברצף ההיסטוריה של התערוכות". גם כאן כדאי להעמיד דברים על דיוקם. נאציזם, מודרנה, פרימיטיביזם, עיוות, קיטש ומוות – בכל אלה יש כדי להסעיר את הדמיון (אז כעכשיו), ובייחוד מבעד למובנים של "אוצרות" ו"תערוכה" כפי שאנו אוחזים בהם כיום. ואולם, "ההיסטוריה של התערוכות" היא הקשר מטעה לדיון בתערוכת "האמנות המנוונת", משום שאם נבחן את מנגנון השליטה הנאצי בכללותו, התערוכה לא הייתה אירוע קיצוני אלא ביטוי אחד מיני רבים למעורבות הנאצית היסודית בכל תחומי החיים – אם תרצו, אירוע קיצוני ברצף של אירועים קיצוניים. תאוות השליטה, המיון והארגון של הנאצים לא נגעה רק לתרבות גרמנית "טהורה". אדרבא, דווקא את היסודות המסוכנים חייבים היו למיין, לרכז, לבודד, להציג ולחקור. את תערוכת "האמנות המנוונת", שהנאצים הציגו בה אמנות מודרנית למיניה שהוחרמה מאוספים ציבוריים וממוזיאונים ברחבי הרייך, יש לראות לצד מפעלים נאציים כגון קונצרטים של "מוזיקה מנוונת", תערוכת "היהודי הנצחי", "המכון לחקר השאלה היהודית" וה"קולטורבונד" – ארגון גג לתרבות יהודית שהנאצים שלטו בו למעשה. אותו עיקרון שנגע ליהודים וליסודות חברתיים "מנוונים" אחרים נגע גם לאמנות המודרנית: ריכוז וגטואיזציה תחילה, גירוש והשמדה אחר כך. מתוך אלפי היצירות שהוצגו בתערוכת "האמנות המנוונת" חלק נמכר מחוץ לגרמניה, חלק הושמד במדורת ענק וחלק נפל בידי בכירים נאצים חובבי הז'אנר.[1]

תערוכת "האמנות המנוונת" המוצגת בגלריה דן נתפסת כצפוי לניצוצות הסנסציוניים הנקשרים למונח שהיא נוטלת ממנו את שמה. במובנים רבים זו תערוכה כוללנית מכדי לבוא חשבון עם המונח הזה, עם ההיסטוריה שלו ועם דימוי המודרניות הנובע ממנו, שלא לגמרי נס ליחו. מקצת העבודות עוסקות בשיקוף של נאציזם ושל רוע, מקצתן באנטישמיות, מקצתן בקיטש בורגני, מקצתן בפרימיטיביזם ומקצתן בפיסול ובציור המבקשים להיקרא כ"אמנות רעה". הרוב המכריע של העבודות שבה לא נוצרו במיוחד בעבורה, ומכיוון שכך זיקתן לנושא אינה אלא אסוציאטיבית. השיטוט האסוציאטיבי באזורי הדמדומים של הקיטש והרוע מאצילים לתערוכה מראה לא אחיד של תרגיל קונספטואלי א-היסטורי נוסח קומר ומלמד – מקבץ של תשובות, חלקן מאולצות, לשאלה: "כיצד אתה מתאר לך אמנות מנוונת"? המרחק כה רב בין שני קוריוזים כמו ציור של מאיר פיצ'חדזה, שנראות בו נשים כתומות בתנוחת ריקוד משונה, ובין תצלום דיגיטלי לא ברור שארנון בן דוד חתום עליו, עד שלא נותר אלא למקם את שתיהן (ואת שאר התערוכה) באותו אזור דמדומים הזוי. האם לכך נתכוונה האוצרת כשכתבה ש"הרצון להימנע ממתן הנחיות לאמנים מקפל בתוכו גם את הרצון שלא להגביל את הדיון"?

ובכל זאת, לפרקים עולה מהתערוכה דימוי שהמילה "ניוון" הולמת אותו בהחלט. זהו ניוון שמוסב כמובן על היפוכו של מה שנאצים הדביקו עליו את תווית "האמנות המנוונת" – כלומר על גילומים של טעם רע: דיוקן אבי האמן, ריאליסטי וממוסגר לתפארת, מאת דורון רבינא; "נוף מהסטודיו שמעולם לא רציתי לעזוב", ציור עגמומי של ניר הוד; או העתקים שקדניים של ציורים שצייר היטלר מאת בועז ארד – כל אלה ועוד כמה מסתופפים בקטגוריה הזאת. מאחר שהם כאן כדי להדגים רעיון, כדי שנשתאה לנוכח הטעם הרע, כמה עבודות המתייחסות בבירור לפרימיטיביזם ולאטביזם מאזנות בנקל את התמונה, כמו פסל יפה של איתן בן משה או הקונסטרוקציות המתכלות של שי-לי עוזיאל. אך מכל העבודות זו שמותירה את הרושם החזק ביותר היא "מצעד הגאווה" של רותי סלע, וידיאו שנערך מקטעים שצולמו במצעד הגאווה בירושלים. מצלמתה של סלע מיילדת ברצון את המפלצות ואת השדים שבפניהם של המפגינים הדתיים נגד המצעד, עד שגם הם נדחקים מפני כוחות המשטרה.

התערוכה "האמנות המנוונת" מוצגת בימים אלה בגלריה דן בתל אביב. אוצרת: מעין אמיר.

---

[1] לקריאה נוספת בעניין מנגנון השליטה הנאצי, ובכלל זה בתחומי התרבות, ראו: שאול פרידלנדר, "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות, 1933-1939 ". תרגום: עתליה זילבר.

דם, יזע, בארוק

דיוקן קרלו ג'זואלדו, היחיד המוכר מימי חייו. ג'זואלדו נראה למטה משמאל, לבוש שחורים וכורע ברך בחסות דודו, הקרדינל קרלו בורומאו. קטע תמונת מזבח מכנסיית סנטה מריה דלה גרציה בכפר ג'זואלדו, 1600 לערך (פרט). מיוחס לג'ובאני בלדוצ'י

לא טמנו יד בצלחת. לכבוד יום הכיפורים השתא שכרנו באוזן שני סרטים: “ג’זואלדו: מוות לחמישה קולות”, סרט תעודי של ורנר הרצוג מ-95 על דון קרלו ג’זואלדו, נסיך ונוזה, שנודע כדמות מבעיתה ומלחין יוצא דופן; ו”התחילו את החגיגות”, סרטו של ברטראן טברנייה מ-75, שגיבורו הוא פיליפ השני מאורליאן, עוצר ממלכת צרפת לאחר מות לואי ה-14.

ג’זואלדו חי במחצית השניה של המאה ה-16 ובתחילת המאה ה-17. כפי שסרטו של הרצוג מראה, הרישום שהותיר אחריו במקומות שחי בהם – נאפולי, פרארה והטירה בכפר ג’זואלדו – מורגש עד עצם היום הזה. הארמון בנאפולי, שבו רצח את אשתו הראשונה ואת מאהבה (השמועה אומרת שעשה זאת במו ידיו) עומד על תלו. כך גם טירתו הנטושה בג’זואלדו, המתפוררת לאטה. באזור הכפרי הזה השתמרה דמותו של ג’זואלדו כמין “דיאבולו” מיתי שיש להישמר מפני פגיעתו הרעה. חולי נפש בבית החולים המקומי משימים את עצמם כג’זואלדו או כאשתו הרצוחה, דונה מריה ד’אבאלוס; תושבי הכפר מדירים את רגליהם מן הטירה, מחשש לעין רעה; ההאשמה בעיסוק באלכימיה עומדת בעינה. סרטו של הרצוג מדבר בשני קולות: שזורים בו היסטוריה סדורה וניתוח מוזיקולוגי מפיהם של שני מלומדים אנגלוסקסים, לסירוגין עם דבריהם של תושבים מקומיים, הבקיאים להפתיע בפרטי חייו המיוסרים של אדם שחי לפני 400 שנה, ולא בכדי: אלה חיים שאין צורך לתבל אותם הרבה בשמועות ובמיתוסים כדי שתתקבל דמות מפילת מורא.

השתמרו די מסמכים היסטוריים כדי לבסס את מעשיו של ג’זואלדו, מעשים שזכו לתפוצה הסנסציונית הראויה עוד בימיו. את הטבח באשתו ובמאהבה תכנן ג’זואלדו מראש כדי לתפוס אותם בשעת מעשה. הוא דקר את דונה מריה שוב ושוב בטענה שהיא עדיין איננה מתה, ואילץ את המאהב, פבריציו קראפה דוכס אנדריה, ללבוש את הכותונת של אשתו בטרם שילח בו את משרתיו (שכנראה עשו שם את רוב העבודה). את שתי הגופות המרוטשות הותיר בפתח הארמון, כך לפי הסיפור, למען יראו ויראו. מספרים שלאחר מכן הוא הרעיב למוות את בנו השני, בחושבו שהוא אינו בנו. מאחר שהיה נסיך לא הועמד ג’זואלדו למשפט על מעשיו.

לאחר מספר שנים בפרארה, שבה חבר ג’זואלדו למלחיני המדריגל המובילים והמתקדמים של התקופה, התחתן בשנית וחזר להתגורר בטירה המבודדת. גם נישואיו השנייים היו אומללים, אבל אשתו השנייה השכילה לברוח ממנו. הוא התבודד בטירה, חופשי לשקוע במוזיקה, שהייתה אהבתו הגדולה, ובשגיונותיו: הוא העסיק להקת מוזיקאים שביצעה אך ורק יצירות שלו, ולהבדיל, היו לו משרתים שכל תפקידם היה להצליף בו מדי יום ביומו. (בערך “ג’זואלדו” באנגלית נכתב: “It is widely believed that Gesualdo suffered from Bipolar disorder“.) זו הייתה התקופה הפורייה ביותר שלו מבחינה מוזיקלית. שנים רבות פטרו את המדריגלים שלו, המצטיינים בכרומטיקה מורכבת ובטונליות מטרידה, כיצירות של דילטנט. אולם כיום היצירות המורבידיות הללו, ההולמות נפש מיוסרת המחפשת נואשות אחר מחילה, זוכות לעדנה. ממרחק הזמן, משווים את הטונליות הג’זואלדית לזו של מלחני הרומנטיקה המאוחרת – וגנר, שטראוס וברוקנר, מבלי כל חוליה אמצעית מקשרת.

הסכמנו בינינו, מ’ ואני, שהסרט של הרצוג הוא סרט מצויין, הנותן את הכבוד הראוי לגיבורו. אהבנו מאוד את ההדהוד המיתי, העממי שהוא נותן לג’זואלדו (נחשלות דרום-איטלקית חביבה מאוד על מ’ כבר מאז "הברדלס" – הספר והסרט). מ' הצביע גם על הנוכחות הגרמנית כל כך של הבמאי, השואל בנונשלנטיות את מרואייניו שאלות שעניינן רצח וזוועות אחרות.

p.s

חשבנו עוד קצת על "מוות לחמישה קולות", ופתאום קלטנו שהסרט הזה, המתעסק כביכל בדמותו המופרעת של רוצח נפשע שהוא גם מלחין גדול, עוסק לא פחות בזן מסוים מאוד של תרבות איטלקית קתולית – בשגעת של רליקים וסיפורים עממיים המסופרים בלהט קודח, ברצינות תהומית הטומנת בחובה לקח. גיבורי הסרט, לא פחות מג'זואלדו ואולי אף יותר ממנו, הם אותם אנשים שמובילים את הבמאי באיזה מסדרון צדדי של ארמון בארוקי טחוב, ומצביעים על שלד הממוסגר בתיבת זכוכית מקושטת – "זו גופתה של דונה מריה, שנשתמרה כך אחרי שנזיר הזריק בורידיה שיקוי פלא"; או על מיטת עץ שהפאר שלה נוגד כל הגיון בריא – "זו אותה מיטה עצמה שבה נרצחו מריה ומאהבה". הרצוג נסחף ברצון אחרי כל אלה, ומרכיב מהם סרט בעל טון מתקתק, סרקסטי להפליא.

מ' שלי סיכם אף הוא את התרשמויותיו מן הסרט, ופרסם אותן ברשימה יפהפיה בפורום הקלאסי של ynet. מומלץ.

“מוות לחמישה קולות” זמין בשלמותו ביוטיוב, בששה חלקים.

ברטראן טברנייה: סצנה מתוך “התחילו את החגיגות”, 1975

ברטראן טברנייה הוא במאי מצויין. הרבה מסרטיו הם סרטים היסטוריים רחבי יריעה, מרובי פעלתנות ואקשן. טברנייה יודע לשלב באקשן שלו מודעות היסטורית חריפה, טרגי-קומית. “התחילו את החגיגות” מ-75 (”Que la fête commence“) הוא אחד הסרטים הראשונים שביים לקולנוע, והוא שורד רק חלקית את מבחן הזמן. הסיפור נסב על תקופת העוצרות בצרפת בשנים 1715-1723 (La Régence), ובעיקר על העוצר, פיליפ השני דוכס אורליאן, וזה סיפור ששווה שיספרו אותו. עם מות לואי ה-14 היה נכדו, לואי יורש העצר, צעיר מכדי לרשת את המלוכה. בחסות תככים מתככים שונים, ובניגוד לצוואתו של לואי ה-14, מונה פיליפ מאורליאן עוצר עד שיגיע לואי ה-15 לפרקו. פיליפ היה דמות של ניגודים ציוריים: איש של שחיתות מידות ותענוגות, אתאיסט מוצהר, חובב אמנות ממדרגה ראשונה וידוע בשכלו החריף. הוא היה גם ליברל מבחינה חברתית, ובאופן כללי גילם מבחר תכונות של ליברטין טוב לב טרם זמנו.

“התחילו את החגיגות” נע בין טרקלינים מצויצים, מסיבות דקדנטיות בבתי בושת ואזורים כפריים סחופי עוני בברטאן (חבל ארץ שבו התרקמה מזימת נגד למשטר הרג’אנס). את פיליפ מאורליאן משחק פיליפ נוארה השרמנטי עד בלי די, ולצדו ז’אן רושפור בתפקיד איש סודו, האב דובאה (נדמה שרושפור מלוהק בעקביות כמעט לכל סרט תקופתי שהופק בצרפת ב-30 השנים האחרונות, בזכות תויו המחודדים, המשדרים עידון מרושע). התסריט, מאת טברנייה וז’אן אוראנש הותיק, מלא שנינה ושולח חצים גם לזירה הפוליטית של צרפת בת הזמן. אפילו דמות בשם מר שיראק יש שם, שללא ספק רמזה לז’אק שיראק, אז ראש ממשלה. אבל עיקר העניין הוא בנסיון להראות את ניצני המבוי הסתום שאליו הגיע עידוּן אריסטוקרטי שוחר טוב (אבל דקדנטי ללא תקנה) המפיל את חיתתו על עוני מרוד ונבער. וזוהי כמובן היסטוריוגרפיה שרבים דבקים בה בנסיון להסביר את המהפכה הצרפתית.

המעלה הבולטת של הסרט היא בתסריט השנון, הכורך יחדיו את הסצנות ואת אתרי ההתרחשות כמעט במנותק מאילוצי המשכיות. הצד הפחות מלהיב הוא הצילום, הרווי מדי בברק הטכניקולור. הסכנה האורבת לפתחם של סרטים תקופתיים היא שיראו יותר מדי כמו סרטי אגדות לילדים – וצבעוניות כזו, בשילוב כמה רגעי מלודרמה, מקרבים את הסרט לשם. השוואה לסרטים התקופתיים המופתיים של שנות ה-70 – “בארי לינדון” של קובריק, נניח, שהופק באותה שנה – מראה שאפשר היה אחרת. בעיה נוספת היא בעיצוב התסרוקות והתלבושות, שמפספסות ב-20 שנה לפחות, אם לא יותר, את זמן ההתרחשות (1720). בסצנות מסוימות אפשר לחשוב שאנו ממש על ספה של המהפכה (1789). (דווקא ראינו, מ’ ואני, לפני שבוע בערך, את “כל הבקרים שבעולם”, סרטו אלן קורנו על המלחין מרן מרה, שמתרחש בחלקו באותה תקופה ממש. הסרט לא משהו, קצת דבילי אפילו, אבל השחזור התקופתי מרהיב.)

לגבי המוזיקה בסרט: למרות מה שאמר מ’, מומחה גדול למוזיקה ולבארוק בפרט, אין מדובר במוזיקה נאו-בארוקית, אלא ביצירות מקוריות של פיליפ השני, דוכס אורליאן, שחטא בהלחנה!