קריין סמכותי אך גם ידידותי במידה, לבוש פראק, על רקע כחול עמוק: הוא מכריז לקהל ש"פנטזיה" היא בידור מסוג חדש. מוזיקה היא מדיום מופשט אמנם, אבל לפעמים היא מספרת סיפור. וכך גם הקטעים השונים המרכיבים את הסרט: הם נעים בין המופשט של באך – טוקטה ופוגה בעיבוד לתזמורת – שהן, לדברי הקריין שלנו, "מוזיקה מוחלטת", ובין הפיגורטיביות של מיקי מאוס ("שוליית הקוסם", פואמה סימפונית מאת פול דיקא).
אם הזכרון אינו מטעה, צפיתי בילדותי ב"פנטזיה" של דיסני פעמיים לפחות: פעם אחת בקולנוע – זה היה אולי בקולנוע פריז – ועוד פעם גם בטלוויזיה (ועצם השידור של "פנטזיה" בטלוויזיה, כיצירה כה מושקעת ומהודרת, נראה לי אז כמתנה אדירה, בקושי נתפסת). למרות מגוון הקטעים בסרט, שמשכו הכולל למעלה משעתיים, רק האפיזודה של "שוליית הקוסם" נותרה בזכרוני, ולא זו בלבד אלא שהיא זכורה כעניין מסוייט ואינסופי; ואותו מחול שדים של להקת המטאטאים המכושפים, הוא בייחוד נדמה לי כנצח. רק מהתקליט של "פר גינט" פחדתי יותר. אתמול שוב שודר הסרט בטלוויזיה, באחד הערוצים. מחול השדים של המטאטאים נמשך, אפוא, לא יותר משתי דקות. כך זוכרים חלום: הרף עין שמחזיק תעצומות של ריגשה ופחד. אבל ההתפכחות לא סילקה את אי הנחת שהייתה לי, ועוד ישנה, נוכח הסיום: הקוסם הבכיר מעמיד את מיקי השולייה על מקומו, הוא שבחלומו הזה שגיונות גדלות.
לחברי מתן, שאתו צפיתי אתמול בסרט, הבנה מוזיקלית מעמיקה, ואת הסתייגותו מ"פנטזיה" ביטא במילים האלה בערך: "אני לא סובל את ליאופולד סטוקובסקי (מנצח התזמורת בסרט), אבל את מיקי מאוס אני מאוד אוהב". אני חושבת שהאמביוולנטיות הזאת קולעת בדיוק להערכה האמנותית שהסרט זכאי לה.
צופה עכשווי יירתע כמובן מהילדותיות שבפרשנות ליצירות מהרפרטואר התזמורתי הקלאסי. קשה להחליט מה מגוחך יותר: קרבות הדינוזאורים שמאיירים את "פולחן האביב" של סטרווינסקי (יצירה שנועדה במקור לתאר טקסים פרימיטיביים, לדברי הקריין, ואילו יוצרי הסרט, הוא ממשיך, ביקשו לאייר באמצעותה תקופה פרימיטיבית עוד יותר), או האולימפוס הסכרני להדהים שהונפש לכבוד הסימפוניה השישית של בטהובן ("הפסטורלית"). גם הטיפול ה"מופשט" לכאורה שזכו לה הטוקטה והפוגה של באך יכול לקומם, בזכות האילוסטרטיביות גבוהת-המצח של מיתרים נרעדים על רקע נופי צבע פסיכדליים, והתמה הכללית של בריאת העולם, תוהו ובוהו, יש מאין וכו' וכו'.
אך אם לחובתו של הסרט נזקפת היומרה השערורייתית שלו, הרי שלזכותו יש לזקוף את את ההומור האווילי שלו, או משהו קרוב לזה. כיצד שלא להיכבש לריקוד המהפנט של הפטריות מלוכסנות העיניים, לדגיגות הפתייניות בנוסח האוריינט או לפעמוניות המחוללות ריקוד עממי רוסי ("מפצח האגוזים", צ'ייקובסקי)? והכוריאוגרפיה הקלאסית שהותאמה ל"מחול השעות" של פונקיילי, הכוללת יענים בנעלי אצבע, פילים, קרוקודילים והיפופוטמים במלמלה? – רק אטימות תמנע מהצופה להיענות לחן הגרוטסקי של אלה. ומיקי מאוס בגלימת השולייה הגדולה ממידותיו? אפילו באולימפוס הגלידה של הסימפוניה הפסטורלית, מרתיע ככל שיהיה, יש לכידות אמנותית שאי אפשר להתכחש לה, והצופה שוקע באידיליה המטמטמת הזו בניגוד מוחלט לרצונו. אחרי ככלות הכול, את דיסני אי אפשר להוקיע על ילדותיות יתרה; זו הרי הכוונה.
"פנטזיה" יצא ב-1940, והיה מצוייד, לראשונה בהיסטוריה של הקולנוע, בפסקול סטריאופוני. רוח הזמן ניכרת לא רק באספירציות האמנותיות הטרנסנדנטיות שלו, התחומות באופק מתיילד. הוא הולם את זמנו גם בייצוג הפשיסטי של דמות המנצח, הנראה מגבו בראשית כל קטע מוזיקלי: דמות שגיבה וסמכותית, מוארת בתאורה דרמטית. לצד זה לא נפקד כאן מקומה של ה-Gemütlichkeit, אותה תחושה של חמימות ביתית גרמנית שאין לתרגמה, ושמתאימה כל כך לתיאור רבים מסרטי דיסני. מתן חברי, שלו דמיון גרמני מפותח, מרחיק לכת ואומר שהפרולוג של "שוליית הקודם", שבו סטוקובסקי נפנה ללחוץ את ידו של מיקי הקטן והנלהב, דומה בעיניו ל"דוד אדולף" המשעשע את נכדי וגנר בביקוריו המזדמנים ביירוית, ומושיב אותם על ברכיו.
