הגותו של הפילוסוף הצרפתי ז'אק רנסייר מקבלת בשנים האחרונות תשומת לב הולכת וגדלה בחוגים אמנותיים. "Artforum" ו"Frieze", שני ירחוני האמנות החשובים בעולם והסמנים המובהקים לגלובליזציה הפורחת שלו, הקדישו מאמרים לרנסייר ופרסמו ראיונות עימו. רנסייר נמצא כעת במעמד הפילוסוף הצרפתי התורן שהעולם האקדמי האנגלוסקסי מנסה לחלץ ממנו בשורה חדשה, ובמקרה שלו – בעיקר ככל שהדבר נוגע לאמנות ולאסתטיקה. אולם את הבשורה האסתטית של רנסייר יש לחלץ מתוך כלל ההגות שלו בפילוסופיה ובהיסטוריה, הגות הנטועה עמוק במחשבה האינטלקטואלית הצרפתית. וההגות הזאת, לפחות בחלקה, גם ממוענת מלכתחילה לחברה הצרפתית העכשווית, על משבריה הפוליטיים הספציפיים.
מכל מקום, יוזמה ברוכה היא לתרגם כעת את רנסייר לעברית. בהוצאת רסלינג בחרו ב"חלוקת החושי – האסתטי והפוליטי" מ-2000 (במקור: "Partage du sensible: Esthétique et politique"), ספרון המבוסס על ראיון עם רנסייר, והמשמש מעין מבוא מתומצת לכיוונים העיקרים במחקר האסתטי-פוליטי שלו. כך לפחות שווקה המהדורה האנגלית של הספר, שעובתה בראיון נוסף עם רנסייר ובאחרית דבר מאת סלבוי ז'יז'ק. בזה כבר ניכר הניסיון לתווך את רנסייר במיוחד לקהל מקצועני האמנות – תיאורטיקנים, אמנים ואוצרים. אף שרנסייר מתייחס לאמנות העכשווית בכמה מכתביו המאוחרים, יש כאן חיבור מוזר ואפילו מאולץ בין פילוסוף וקהל, ויעידו על כך הראיונות איתו שהתפרסמו במגזינים שצוינו לעיל (אחד מהם, מתוך "Frieze" הבריטי, תורגם לעברית ב-2005, בגיליון 163 של מגזין סטודיו בעריכת יעל ברגשטיין). אל מול שאלות הרוויות בהתחבטויות האידיוסינקרטיות של השדה האמנותי, רנסייר עונה תשובות חסרות ברק בעליל, המתעקשות על ניסוח פילוסופי ראשוני ואינן בהכרח קוראות לפעולה. לכל היותר הוא מותח ביקורת על אמנות מהזן הספקטקולרי (מאוריציו קטלאן, פול מקארת'י) ומחייב אמנות מסוג אחר, המשתמשת בחומרים תיעודיים.
רנסייר הוא בראש ובראשונה פילוסוף פוליטי (מבקריו יאמרו שהוא זקוק למושג האסתטי יותר משמושג האסתטי זקוק לו). את מחקריו המוקדמים, בהם גם כמה מהספרים המזוהים ביותר עם מחשבתו, ערך במתכונת שהתווה מישל פוקו: בחינה שיטתית, היסטורית באופייה, של חומרים וארכיונים הנדמים שוליים בשל נגיעתם למעמדות הנמוכים ולדמויות אלמוניות. עם אלה נמנים "ליל הפרולטרים" ו"הפילוסוף והעניים שלו", שפורסמו בשנות ה-80. רנסייר בחן בהם את המחשבה הפילוסופית היוצאת מן המעמדות העמלים, שאין בהם לכאורה שום פנאי למחשבה.
בספרו הידוע ביותר, "המורה הנבער", התחקה אחר דמותו של ז'וזף ז'קוטו, מחנך צרפתי בן המאה ה-19 ודמות אלמונית דייה עד ספר זה. ז'קוטו עמד בתקופתו במרכז פולמוס בזכות שיטת לימוד שפיתח, שאינה מבוססת על העברת ידע מהמורה לתלמיד. הוא גילה את הבסיס לשיטה במקרה, בעת שהיה בגלות בבלגיה בתקופת הרסטורציה המלוכנית בצרפת (הוא היה תומך הרפובליקה). שם לימד תלמידים שדיברו רק פלמית, שפה שהוא עצמו לא דיבר בה. ז'קוטו הצליח לגשר על פער השפה בעזרת רומן שיצא במהדורה דו-לשונית, צרפתית-פלמית, שחילק לתלמידיו; בסופו של דבר הם רכשו את השפה בעצמם, דרך דיבור עם המורה בצרפתית שלמדו מן הקריאה, כלומר ללא הוראה "אקטיבית" של המורה. ז'קוטו ביסס על סמך הניסיון הזה תיאוריה על טבעה של האינטליגנציה – "שהיא מצויה בכל", כלומר קיימת אצל כולם במידה שווה. רנסייר ניתח באמצעות רעיונותיו של ז'קוטו את אי-השוויון המבני השורר בכל מערכת חינוך ממוסדת.
מצב של אי-שוויון הוא מוטיב קבוע ומרכזי בכתיבה של רנסייר, והוא נמשך ממחקריו ההיסטוריים-פוליטיים היישר אל הניתוחים האסתטיים שלו. בדיוק בחיתוך הזה, שבין אי-שוויון ואסתטיקה, הוא טובע את מושג "חלוקת החושי". ד"ר עדי אפעל, בהקדמתה החשובה והמקיפה לתרגום העברי, התורמת בין השאר גם להבנת רנסייר בקונטקסט הפילוסופי הצרפתי העכשווי, מסבירה את ההדהוד הפילוסופי של המושג הזה, הנשען על מושג ה"Sensus Communis" ("החוש המשותף"), למין אריסטו עד דקרט ועד הפילוסופיה האמפיריציסטית של העת החדשה. רנסייר עצמו, הנדרש למושג "חלוקת החושי" כבר בתחילת הספר, ניגש היישר לפילוסופיה של אפלטון, השופטת אמנויות וז'אנרים – ולמעשה דימויים או "סימולקרות", כמקור הלטיני – על פי מידת התאמתם לחלוקות השונות החלות על הקהילה, כמו לדוגמא, לאופנים שבהם המרחב הציבורי או הדיבור נגישים לקבוצות השונות בקהילה. במודל האפלטוני, אמנות המערבלת שיוכים ציבוריים ופרטיים אינה ראויה. כך התיאטרון, המציג יצרים שעניינם מתחום הפרט לעיני כל. אי-השוויון ניכר בהקצאות בלתי שוות של מרחבים, של זמן פנוי, של כשירות הדיבור במרחב הציבורי ולפיכך גם של ההשתתפות במשחק הפוליטי.
מ"חלוקת החושי" משתמע הרכב הרגישויות האסתטיות בתוך קהילה נתונה, האחראי בד בבד לפוליטיות האינהרנטית של כל אחת מן האמנויות. רנסייר עומד על כך שהפוליטיות הזו אינה כבולה לעמדה אחת אקסקלוסיבית – להיפך: אמנות מסוימת יכולה להיות, בזמנים שונים, לכלי שרת בידי עמדות מנוגדות מייסודן. אחת הדוגמאות לכך בספר עניינה אמנות הנאום: "לאורך העידן המונרכי הובנה הרהיטות הדמוקרטית על פי המודל של דמוסתנס (Demosthenes) כמצוינות הדיבור, שבעצמה נתפסה כתכונה דמיונית של הכוח העליון. עם זאת היא לעולם לא הפסיקה למלא את הפונקציה הדמוקרטית שלה בכך שצורותיה הקאנוניות ודימוייה עמדו לרשותם של דוברים בלתי-מורשים המופיעים באופן חתרני על הבמה הציבורית" (מתוך הספר. תרגום: שי רוז'נסקי). מודולציה כזו עשויה להכיל, מניה וביה, פוטנציאל לחלוקה מחודשת של החושי; ו"עיבודה של חלוקת החושי", אם להשתמש במילותיה של אפעל מתוך ההקדמה, "היא המחווה הפוליטית היסודית" – ומכאן שגם המחווה האסתטית היסודית.
החיבור בין אסתטיקה ופוליטיקה נראה בסיסי לגבי פילוסוף הבא מן השמאל, אלא שרנסייר מחבר אסתטיקה ופילוסופיה בנקודות שונות מזו של האסכולה המרקסיסטית הביקורתית החשובה במאה ה-20, הלוא היא אסכולת פרנקפורט. אדרבה, את אסכולת פרנקפורט, כולל את וולטר בנימין, הוא מכליל במושא הביקורת העיקרי שלו – המודרניות, שהוא מעדיף לקרוא לה "המשטר האסתטי" (או "העידן האסתטי"), עידן שראשיתו בסוף המאה ה-18 ושמציינים אותו עליית הנשגב באמנות ורעיון האמנות בה"א הידיעה, הניצב מעל האמנויות למיניהן. זאת כניגוד לתקופות שבהן שלטה מערכת של אמנויות בעלות מנגנוני הגדרה והערכה נפרדים (תיאטרון, מוזיקה, כתיבה, ציור וכן הלאה). למעשה, טוען רנסייר, מושג המודרניות אינו אלא קידוד תרבותי של המשטר האסתטי, שבו יש עדיפות לייצוג של מה שאינו בר ייצוג, ולהבניית מושא הייצוג על דרך הסימפטום – מאפיינים הנמצאים ראשית-כול בשירה הרומנטית וברומן של המאה ה-19, ועוברים משם לא רק לשאר האמנויות, אלא גם לתחומי ידע מדעיים בהתכוונותם כמו הפסיכואנליזה והמחקר ההיסטורי. הקידוד התרבותי הזה, "המודרנה", טיבו לא רק בהסוואת המהלך הזה, אלא גם ביצירת מעטה חדשני לזיקות שבין ישן וחדש, כמו לדוגמא בין הצורניות האולטרה-מודרנית של הקונסטרוקטיביזם הרוסי הממש רעיון של חברה חדשה, ובין רעיון החינוך האסתטי של פרידריך שילר, שעל פניו אינו מזוהה כלל עם מחשבת האוואנגרד.
רנסייר הוא לכל הפחות מנתח מבריק של הקורות הפוליטיים של רעיון האסתטי במודרנה, ועל כן חבל ש"חלוקת החושי", ספרו הראשון המובא בעברית, סובל מתרגום מרושל ובלתי קריא. יש להקדים ולומר שמשימת התרגום בטקסט כזה קשה ביותר, משום שנוסף על קשיי התרגום הנכבדים שמעמיד טקסט ביקורתי-פילוסופי, נדרש ידע בתולדות האמנות. לרוע המזל, התרגום של שי רוז'נסקי נכשל תכופות בהעברת המובן לשפה עברית תקנית ורהוטה, והוא זרוע טעויות. מבנה המשפטים ותרגום המילים מסגירים קרבה ליטרלית מדי לשפת המקור ולתחביר שלה, מה שמקשה מאוד על ההבנה וחולל כאן טעיות מביכות. סביר שהקורא העברי, ואפילו הוא בקיא בנושאים שרנסייר דן בהם, יהיה מתוסכל מהניסיון להבין את הרעיונות המרכזיים ואת הדוגמאות המובאות להם. כאן יכלו לסייע ביאורים והערות, אך הן בולטות בחסרונן היחסי. אלה דברים שהם כמובן גם מתחום האחריות של העריכה, ואכן קשה ליישב את רמת העריכה המדעית, עליה חתומה ד"ר אפעל, עם רמת ההקדמה שלה.
ההגות הצרפתית החדשה מעוררת אצלנו יראת כבוד כזאת, עד שאנו מניחים ששפתם של דובריה היא שפה ייחודית להם, שונה מן הצרפתית העיונית הרגילה. אף שכתיבה הגותית כזו מולידה בהכרח מושגים ייחודיים לה, ונוטה למצות מצבים של ריבוי-משמעות, טעות לחשוב ששפת ההוגים הצרפתיים העכשוויים, וז'אק רנסייר ביניהם, היא המצאה חדשה. לעיתים דווקא ההיפך נכון. כך לפחות במקרה של רנסייר, שיש לו זיקה מובהקת לקלאסיקה וחיבה להוראה האנכרוניסטית של מילים (את הגרסה הצרפתית של "חלוקת החושי" קראתי בעזרת מילון צרפתי-עברי רגיל מ-1965, שהתברר יעיל למדי. קשה להניח שדווקא המילון הזה, שיצא הרבה לפני שההגות הפוסט-מודרנית קיבלה את צורתה, רגיש במיוחד לנימי-המשמעויות הפוסט-מודרניים). אין נובע מכך שמשימת התרגום פשוטה ממה שנדמה במבט ראשון. לחלוטין לא. אך יש לזכור שמאחורי הניסוח הצרפתי, מעודן ומעורפל ככל שיראה, עומד רעיון מסוים, ואסור למתרגם, בשם אותו ערפול משוער, להעמיד משפטים עבריים חסרי כל מובן. יש יסוד להניח שבכמה מקרים בספרון שלפנינו (כמו שקורה לא אחת למתרגמים), המתרגם פספס את המובן ותרגם את המילים ליטרלית, בתקווה שהן יצטרפו שוב לכלל מובן בעברית, ואם לא על הדף אז לפחות במוחו של הקורא. לרוע המזל, זה לא עובד ככה. אותה הבערות, שבתנאים מסוימים יכולה להיות מנת חלקו של מורה מוצלח, אסור לה שתשמש בשום מקרה את המתרגם.
ז'אק רנסייר, "חלוקת החושי". תרגום מצרפתית: שי רוזנסקי; עריכה מדעית: ד"ר עדי אפעל. הוצאת רסלינג
