אנדרטה לחלל ריק

האמנות העכשווית, בבואה להתייחס לשואת יהודי אירופה, יצרה זן חדש של אנדרטאות. אם אפשר לאפיין אותה בעקבות עבודותיהם של אמנים כמיכה אולמן, כריסטיאן בולטנסקי ורייצ'ל וייטרד, למשל, אין מדובר בהחייאה מחודשת של הזוועה, אלא בהמשגה של הרִיק – של חלל הנגטיב שהותירו היהודים מאחוריהם. האנדרטה של אולמן לשריפת הספרים בגרמניה הנאצית היא חלל שחצוב מתחת לככר שבה הועלו הספרים באש ב-1933, ובו ספרייה ריקה, הנצפית מלוח זכוכית הקבוע מעליה, ברצפת הכיכר. האמנית הבריטית רייצ'ל וייטרד עובדת עם יציקות בטון של חללים בגדלים שונים – מהחלל שמתחת לכיסא ועד החלל הפנימי של בית שלם – וכך עשתה גם באנדרטת השואה שלה, הניצבת בכיכר היהודים בווינה: מרחוק היא נראית כמונומנט של לבנים, אבל מקרוב מתברר שהפסל הוא החלל הנגטיבי של ספרייה. בולטנסקי הצרפתי, יהודי שנולד בצרפת בזמן המלחמה, יצר בברלין עבודה בחלל שנותר מבניין שהופצץ כליל על ידי בעלות הברית, ושכל תושביו היו יהודים: בקירות הגובלים בבית הדביק לוחות עם שמות הדיירים ושנות חייהם.

ברוח זו פועלת גם האמנית הבריטית המושגית סוזן הילר, בעבודת וידיאו שלה המוצגת כעת בגלריה גבעון, בתערוכה הקבוצתית "תקינות ביקורתית (2)". בעבודה, The J Street Project, שאורכה למעלה משעה, צילמה הילר 303 אתרים בגרמניה – כיכרות, רחובות, סמטאות – ששמותיהם מאזכרים את תושביהם היהודיים לשעבר. המצלמה הסטטית בסרט קולטת חיי יום יום נינוחים בדרך כלל של גרמניה כפרית ופרברית. אנשים, מכוניות, ילדים, קולות רקע ושלט רחוב, שלעתים הוא מוצנע בפריים, הנושא את שם הרחוב או הסמטה, ושבתוכו המילה Juden ("יהודים" בגרמנית). על אף שלסרט תבנית שחוזרת על עצמה שוב ושוב, הוא בנוי כסרט ליניארי, וזאת באמצעות הפסקול היוצר עניין כמו-עלילתי: שומעים בו רביעיית מיתרים, נגינת כינור ועוד קולות שהמצלמה קלטה. אפקט הזיכרון שלו שריר בזכות הצלבת החלל הריק של העבר עם תמונה כמעט אנתרופולוגית של ההווה השגרתי.

עבודתה של הילר היא הבולטת והחשובה מבין שלוש עבודות הווידיאו המרכיבות את התערוכה. יחסית לשני היוצרים האחרים המציגים בה, היא מייצגת דור בכיר יותר באמנות הווידיאו. שתי העבודות האחרות הן של דגלאס גורדון הסקוטי, שהיה תלמיד של הילר, והוא שייך כבר לדור ביניים של האמנות הזו; ג'ניפר אלורה וגיירמו קלסאדייה, זוג אמנים הפועלים כצוות, מייצגים את הדור הצעיר והרדיקלי יותר. לא ברור אם נעמי גבעון, אוצרת התערוכה, כיוונה לחלוקה תלת-דורית כזאת, היות שהכוונה המקורית היתה להציג בנוסף גם עבודה של קוטלוג אטאמן, אמן וידיאו נוסף עם פרופיל גבוהה (המציג כרגע תערוכת יחיד מדוברת במוזיאון הרצליה). אלא שהגלריה הניו-יורקית שמייצגת אותו סירבה להשאיל את העבודה, ובמקום זאת תלתה גבעון תמונת סטילס מתוכה, אולי כאנדרטה לריק שהיא מותירה בהיעדרה.

blog_a

אלורה & קלסאדייה, 2006 ,"Sweat Glands, Sweat Lands"

התערוכה היא המשך לתערוכה קודמת בשם "תקינות ביקורתית", שהוצגה בגלריה לפני כשנתיים, ושכללה עבודות של אמנים ישראליים. מאחורי שתי התערוכות עומדת טענה בנוגע לאמנות בעלת הדהוד פוליטי. הטקסט המצורף ל"תקינות ביקורתית (2)" מצדד באומנות גבוהה, שהיא "מחויבת לעצמה" (כלומר להיותה אמנות גבוה) אך בו בזמן "מבטאת בטון מוקפד ביקורת חברתית-פוליטית נוקבת" (הציטוטים מתוך הטקסט של האוצרת). מתוך שלל העמדות שאפשר לנקוט ביחס לאמנות פוליטית, זוהי העמדה המנסה לגונן על מראית העין הפוליטית מפני ביקורת הגורסת שהפוליטי הוצא מההקשר המקורי לטובת תוצר שהוא בורגני במהותו ואינו מזיק לסדר החברתי. עמדה זו יוצאת מתוך הנחה שאמנות פוליטית כפשוטה – כלומר פרופגנדה – אינה שייכת לקטגוריה של אמנות גבוהה.

מתוך העבודות שבתערוכה, הטקסט מתאים יותר מכל לעבודתם של הזוג אלורה וקלסאדייה, המתגוררים לסירוגין בפורטוריקו ובמסצ'וסטס. מרבית העבודות שלהם עוסקות ביחסים שבין עולם ראשון ושני ובמציאות הפוליטית של דרום אמריקה. Sweat Glands, Sweat Lands, עבודת הווידיאו המוצגת בתערוכה, מראה חזיר משופד על מוט מסתובב, התקוע בגלגל של מכונית אמריקאית ישנה. נשמעת בה פואמת מחאה בקולו של זמר רגאייטון פורטוריקני, החורזת מילים של התקוממות ומחאה על אי שוויון עם משפטים על הרס, התפוררות וניצחון החזק בטבע. הסצנה בווידיאו לילית וסביבת ההתרחשות מוזנחת וחשופה, כשל אזור ספר דרום-אמריקאי. קשה להימנע מהמחשבה שבעבודות מסוג, זה החספוס פועל כאיכות עצמאית, העשויה לחטוא דווקא לכוונות הפוליטיות.

Monster, עבודתו של דגלאס גורדון בתערוכה, היא גם המוקדמת ביותר המוצגת בה. היא נעשתה ב-95, בתחילת הקריירה של גורדון, ואכן ניכרים בה פשטות האמצעים ואיכות הווידיאו הנמוכה של אמן צעיר. גורדון נראה בה עומד מול מראה באמבטיה ומדביק טייפ דביק שקוף על פניו כדי לעוות אותן באופן סימטרי. התוצאה די מזעזעת, אבל הצופה מודע כל העת לכך שההדבקה המפלצתית היא תהליך הפיך – ואפילו הוא כואב. זהו מעין פרפורמנס מצולם, המתקשר הן לראשית אמנות הוידיאו של שנות ה-70 והן לסרטי אימה ולעיוותים פיזיים. גם אם ההקשר הפוליטי לעבודה אינו מאולץ לגמרי, הוא נובע בהכרח מהפרשנויות שאפשר להעניק לה.

מרץ 2007

2 מחשבות על “אנדרטה לחלל ריק

  1. אני לא הייתי אצל אולמן עדיין, הייתי בברלין אמנם כבר פעמיים אבל עוד לא יצא. מתארת לי שהמקום לא משמח במיוחד, לא יודעת אם אפשר להימלט מהאווירה הזאת בברלין בפרט ובגרמניה בכלל. התחושה שאת חבה את החופש שלך להסתובב בבירה הפרוסית הגרנדיוזית הזאת לזה שנולדת כמה עשרות שנים מאוחר יותר, אחרת היו צדים אותך בלי לחשוב פעמיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s