טאטי במטרופולין

blog_t

ב-Playtime, סרטו של הבמאי הצרפתי ז'אק טאטי, אין גיבורים ואין גם עלילה. הסרט, שצולם על פילם של בגודל יוצא דופן של 70 מ"מ, מתאר באופן משעשע סדרה של אירועים וגגים טריוויאליים המתרחשים בפרבר אולטרה-מודרני בפאתי פאריז. ההומור הפרקטי של טאטי, שמוכר מסרטיו "הדוד שלי" ו"חופשתו של מר הולו" (שבהם שיחק את התפקיד הראשי של מר הולו, אזרח חביב ותמהוני שהתקלויותיו עם קונסטרוקציות מודרניסטיות בחיי היום יום יוצרת סיטואציות קומיות), לעולם לא עולה על גדותיו כמו אצל צ'פלין או לוביטץ', ונשאר תמיד מרומז משהו, בלתי חושפני או וולגרי.

את "פלייטיים", סרטו החמישי, צילם טאטי לאחר הצלחת שני סרטיו הקודמים וזכייה באוסקר. הוא ביקש להניח לדמות המזוהה והפופולרית של מר הולו ולהעמיד חיזיון כללי יותר, שיידבר על בידור כפי שהוא מתקיים בצורה בנאלית ויומיומית בתוככי העיר המודרנית והגאדג'טים שלה. התוצאה הייתה סרט שמוסכם כיום שהוא אחת מיצירות המופת של המאה הקודמת. אבל בעת שיצא, הסרט נכשל בקופות והותיר את טאטי מרושש כליל בעקבות ההפקה הגרדיוזית, שכללה סט מהיקרים ביותר שנראו עד אז בצרפת. מקובל לטעון שהסרט, שיצא ב-1967, הקדים את זמנו; נכון יותר לומר שהסרט הזה, המבטא את הקסם הנאיבי והשגשוג הכלכלי שהושג במערב אירופה בשנים שאחרי מלחמת העולם, התיישן תוך שנה בלבד, עם פרוץ מהומות הסטודנטים של 1968. נכון אמנם ש"פלייטיים" נתון בתוך מסגרת פורמלית חמורה, חסרת דיאלוגים ותקריבים, ושכל הדמויות בו הן של ניצבים. עם זאת קשה לייחס לטאטי, שנותר תמיד נאמן לייעודו כבדרן, כוונות של יוצר אוונגרדיסט. "פלייטיים" הוא בסופו של דבר חזון טוטאלי של אמן-פנטומימה (ג'ק טאטי) ומעצב תפאורות (ג'ק לגראנג') שיצא משליטה.

הדמות הראשית ב"פלייטיים", שבה פוגשים את מר הולו כניצב אחד מיני רבים, היא כנראה מערכת התפאורות הענקית שעיצב לגראנג'. תפאורת העיר שנבנתה תחת כיפת השמיים, במזרח פריז, וזכתה לכינוי "טאטיוויל", היא כמו חלום רטוב של הארכיטקט המודרניסט לה קורבוזיה, שהציע בתוכנית מ-1925 לגלח חלקים נרחבים מפריז כדי לבנות תחתם גריד של רחובות ישרים וגורדי שחקים, בשביל לפתור בעיות של עוני וסניטציה (לחלופין, טאטיוויל היא נבואה שהתגשמה בדמות רובע הדפנס הפוטוריסטי שנבנה במערבה של פריז בשנות ה-70). העיר של פלייטיים מורכבת מגורדי שחקים מלבניים וזהים של זכוכית ואלומיניום, מכבישי אספלט מושלמים ומאוכלוסייה שמתפרשת בהרמוניה ובצורה הסטנדרטית שמכתיב המרחב הזה. הלוגיקה של "פלייטיים" עתידנית אמנם, אבל הסרט נראה כתמונה אידילית, לא מנוכרת ולא קודרת של ההווה. כי "פלייטיים", בניגוד לאוטופיות קולנועיות אחרות המסתיימות באסון, הוא סרט משעשע, המלא ברחש ובזמזום של בני אדם הדוברים בליל שפות ובהמצאות חזותיות משעשעות המתחלקות בצורה אחידה על פני הסרט (שאורכו כשעתיים, לאחר שקוצצה ממנו חצי שעה שאבדה) והפריים הענק שלו.

ובכל זאת, "פלייטיים" עשוי לספק ביקורת על היומרה המודרניסטית בצורה שהיא עדיפה, משום מה, על פני הטקסט הפוסט-המודרני המאולף ביותר. נקודת המבט הכמו-ילדותית של הבמאי והעצב הקל שהוא מצניע בסרט (נשזר בו, באופן כה צנוע עד שקשה להבחין בו, סיפור אהבה נכזבת), בצירוף הפנורמה המפורטת כל כך של הפריים, מייצרים תחושה כמעט קתרטית של אכזבה. העין מפספסת תמיד משהו מהפריים רצוף הפעלתנות של הסרט. היא מפספסת את העיקר, את הסיפור האישי שעשוי להתרחש, ואמנם מתרחש. באופן זה, "פלייטיים" מדגים עיקרון שוולטר בנימין הצביע עליו בשנות השלושים: כיצד המודרנה, ויותר מכך העיר המודרנית, מחבלות ביכולת האנושית לקלוט פרטים מתוך מכלול.

ינואר 2006

מחשבה אחת על “טאטי במטרופולין

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s