דיסקו אינפרנו

5b8b48_42249ba271ba73d86ebe114ab25875e1

במבט ראשון, אין הרבה בציוריהם של מונטאן ורוזנבלום שיעיד עליהם שהם סוג של קולאז'. זוג האמנים, עדי רוזנבלום ומרקוס מונטאן, החיים בווינה ומציגים בגלריה זומר בפעם השנייה, יוצרים ציורים מזן שכבר מזוהה איתם לגמרי: קומפוזיציות של נשים וגברים, כמעט תמיד צעירים ויפהפיים, לבושים במיטב מחלצות הקז'ואל. הם ממוקמים בנוף או חדר, ומתחת לסצנה כתוב תמיד משפט מפותל של חוכמת חיים שנושא מסר שהוא כה בנאלי עד שהוא נשכח בן רגע. גם את הדוגמנים המהורהרים וגם את האפוריזמים, באנגלית אוניברסלית להכעיס, לקחו מונטאן ורוזנבלום ממקורות קיימים והדביקו יחד. הדמויות מייצגות פיזיונומיות וג'סטות של מגזיני אופנה, השוקדים ממילא על שכפול והאלהה של אידיאל יופי אחיד. כמו הדמויות כך הטקסטים, שהובאו לציור בשיטת העתק/הדבק.

הציורים עשויים בטכניקה מהירה ורישומית, שהבסיס האיורי בולט בה. בשנים האחרונות פנו מונטאן ורוזנבלום מהקו האיורי והממושמע לעבר משיכות מכחול ציוריות וחופשיות יותר, בד בבד עם העמדת דמויות הרומזת לציור הקלאסי, או לפחות למראית העין המוסכמת שלו: אם פעם הדגש היה על ג'סטה מוגבלת ומופנמת, שפעלה כמטפורה לצעיר האבוד והמבולבל, כיום הם מיישמים כוריאוגרפיה הרואית של אקצרות, וקטורים אלכסוניים וגופים מבריקים עירומים למחצה.

עבודת הווידאו בתערוכה, "דיסקו", שייכת לאותו הלך רוח. רואים בה מועדון לילה בבוקר שאחרי – מואר, מבולגן, זרוע בדלי סיגריות – שעובדי ניקיון עושים בו את מלאכתם. אחת המנקות, נערה בעלת פני מדונה בהירים, מתקרבת לגרם מדרגות גדול שליד רחבת הריקודים, ומגלה באחת ערימה של צעירים השרועים או עומדים עליהן ללא ניע, בקומפוזיציה הרואית שהיא חיקוי לציורו הידוע של תאודור ז'ריקו "רפסודת המדוזה".

"רפסודת המדוזה", ציור גדול ממדים מ-1819, הוא אחת האיקונות של הרומנטיקה הצרפתית. הציור מתאר סיפור מזעזע שהסעיר את צרפת כמה שנים קודם לכן: ספינה צרפתית רשמית ("המדוזה") שהייתה בדרכה לסנגל עלתה על שרטון, ו-400 הנוסעים נאלצו לנטוש אותה. הנכבדים עלו על סירות הצלה, והנותרים (כ-150 איש) נאלצו להסתפק ברפסודה מאולתרת שהייתה קשורה בתחילה לסירות ההצלה, אך מאוחר יותר נוסעי הסירה התירו את החבל כדי להגיע במהירות אל החוף. הסוף היה רע ומר: רק 15 מנוסעי הרפסודה ניצלו. תוך ימים מעטים גווע הרוב המוחלט, התאבד או הושלך למים, והאספקה המוגבלת דחפה את הנותרים לקניבליזם. התמונה הסוערת של ז'ריקו, המלאה בגופים מפותלים המסגירים השפעה בארוקית, תופסת את אחד הרגעים שלפני סוף הדרמה, כאשר מעט השורדים מבחינים בספינה חולפת ומאותתים לה – ללא הועיל. הרגש הוא של תקווה נכזבת על סף ייאוש, והמטפורה יכולה להתפרש במגוון דרכים – מביקורת על המשטר המלוכני שזה מכבר הוחזר על כנו (כל אסון וההקשרים הפוליטיים שלו) ועד תהייה כללית על גורל האדם.

כמו בציורים של מונטאן ורוזנבלום, כך בווידאו שלהם – הקרעים המרכיבים את העבודה אינם בולטים בזרותם והתפרים נסתרים מהעין, ולא בגלל שהוסוו היטב, אלא מפני שהתוצאה פונה מראש לסוג מסויים של רגש מלודרמטי שטחי, שהזיוף זר לו. למראה הסצנה, הנערה המנקה קורסת לתנוחת תפילה, כאילו באקסטזה דתית; ואילו הפסקול משמיע דווקא אריה מאופרה של הנדל, הפורטת אף היא על נימים קתרטיים, עד שכל ההבדלים בין מקורות רומנטיים, בארוקיים, דתיים, חילוניים, עכשווים ומיתולוגיים נמחים כאילו לא היו מעולם.

דצמבר 2007

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s