זמן קלקר

real5

אחת האנומליות שנובעות מפרויקט שש התערוכות לכבוד ששים שנים למדינה, כלומר מהניסיון לחלק את ההיסטוריה של האמנות הישראלית לפי עשורים, הוא שכמעט בכל אחת מהתערוכות ניסו האוצרים להדגיש את החידוש ואת הפריצה שמאפיינים את אותו עשור, על פני ההמשכיות שבו – מן הסתם כדי לבדל אותו מקודמיו ומהבאים אחריו. בהצהרת הכוונות של רוב התערוכות הללו משרטטים האוצרים נרטיב של חידוש, של עלומים, של היפתחות לעולם ושל ההתרסה. על השאלה מתי הומצאה האמנות הצעירה בארץ מקבלים, לפיכך, כמה תשובות שונות. דווקא ב"זמן אמת", תערוכת העשור הנוכחי במוזיאון ישראל, זאת שמציגה את האמנות החדשה ביותר, היו האוצרים, אמיתי מנדלסון ואפרת נתן, מעט סקפטיים כלפי החידוש והאפשרות לחדש. במאמרה בקטלוג התערוכה "זמן אמת" מאפיינת הסוציולוגית ורד ויניצקי-סרוסי, וצמד האוצרים בעקבותיה, את הזמן של העשור שראשיתו סביב שנת 2000 כזמן מעגלי שהאינתיפאדה, מלחמת לבנון ומלחמת המפרץ חזרו בו במהדורות שניות. זהו עשור, טוענת ויניצקי-סרוסי, של אדישות ושל בנאליות שנובעות מרוויה. זוהי תקופה, טוענים האוצרים, של חזרת האפקטים החזותיים והערכים הפיגורטיביים לאמנות.

חתך כרונולוגי גרידא לא היה יכול לשמש בסיס לתערוכה הזו, או ולאחיותיה לפרויקט. הצורך לבסס תזה לכידה חזק מהכרונולוגיה הפשוטה, ודוחק את הסיכום ההיסטורי הכללי. דורון רבינא, אוצר תערוכת שנות ה-90 במוזיאון הרצלייה, הסכים להתחייב בעיקר על עניין הצעירות; אצל מנדלסון ונתן החתך הוא תמטי מעיקרו. הם מצאו שהיצירות הבולטות בעשור הנוכחי נטו למחוזות של אפוקליפסה, מיתולוגיה וראשיתיות כתגובה עקיפה ואסקפיסטית לאירועי ההווה. לא במקרה, גם כאן מדובר לרוב ביצירות של אמנים צעירים, שהיו הראשונים לקלוט מגמה דומה באמנות העולמית – מגמה שנוהגים לראותה כתוצר של אסון מגדלי התאומים בניו יורק.

מוטיב הנוף הצחיח והבראשיתי, היכול לייצג באותה מידה נוף בתר-אפוקליפטי, חוזר בתערוכה באין-ספור וריאציות. "מצפה רמון", רישום נוף הררי וזוויתי מאת מיכל הלפמן, תלוי לצד ציור נוף מכתשי של גלעד אפרת; דגם מוקטן של "עשבים אבודים", מיצב מונומטלי של אורי ניר שהוצג במקור במוזיאון הרצליה, נראה כתפאורה לסרט מדע בדיוני. בחדר הסמוך לו מוצג מיצב הוידאו "מרחק הליכה" של טליה קינן, שבו נוף לילי של גדת נהר המצויר בגיר גרפיט הבוהק לאור מקרן הוידאו. הנוף הפנטסטי, הלא-ירושלמי בעליל, בציורו של אליעזר זוננשיין "נוף וירושלים", הוא אחת האטרקציות בקומה העליונה של התערוכה. ציור של גיל שני, שבו שני גמלים נטועים בנוף סלעי, משקיף על קבוצת הפסלים של ארז ישראלי, שהם שלושה-ארבעה ראשי ענק של רעולי פנים המפוסלים בבטון. הראשים הללו, המשדרים תבוסה, פזורים על צדם בחדר ממש כמו מקבץ הגלמים הנאנקים בסרט הוידאו של גלעד רטמן, "גלמים", ושם הם פזורים על אדמת מדבר צחיחה. יש כאן כל הסקאלה: מהרימוז האפוקליפטי המובהק ועד הטקסטורה הדקורטיבית, הפועלת כסבך אופטי.

בקומה התחתונה מוצג חלק הארי של התערוכה. רואים כאן חיבורים סוגסטיביים מרשימים למדי בין עבודות, ומרגישים היטב את החירות שהאוצרים נהנו ממנה לבחור בכל עבודה שחפצו בה. כשמצפים ממך לשרטט גבולות טריים לקאנון כולם יעתרו: גלריות, אספנים, אמנים. האוצרים, בתמורה, לא חרגו הרבה מאותו קאנון שציפו מהם לסמן. הצעירו אותו מעט, אך הקפידו לבחור, כמעט תמיד, מהמצאי שגלריות מסחריות אמונות עליו. באפלולית של כמה מחדרי התצוגה בקומה התחתונה אפשר כמעט לחוש במלנכוליה של האובייקט האמנותי, שכעת יותר מתמיד הוא סחורה בשוק של סחורות, פריט בנוף תרבותי שאינטרסים כלכליים הפכפכים מנהלים אותו. אפילו עיצוב התערוכה המפתיע, עליו אחראי אורן שגיב, מצביע על כך: קירות גבס נותרו במצב לא גמור, ומיצבי וידאו נדחסו לתיבות עץ שעוצבו כארגזי סחורה.

למען האמת, סביר להניח שהכוונה בעיצוב הייתה להדגיש – על דרך הניגוד – את הפן החזותי המלוטש והאסתטי השולט בתערוכה. העבודה הפרועה ביותר בתערוכה, מבחינת הגימור, שייכת לסיגלית לנדאו, המציגה שלושה פסלי מתכת ועיסת נייר מתוך תערוכה נרחבת שלה, שהוצגה לאחרונה בברלין (לאחר התבוננות מעמיקה בשלושת הטוטמים הללו הבנתי שמדובר למעשה בעמודי שווארמה שהוגדלו מעבר למידת אדם). אבל הטון השליט פונה ליופי הזוי, חלקלק, אפל ומלוטש, כמו במיצבי הווידאו של נלי אגסי ועפרי כנעני, בעבודת הקיר של יהודית סספורטס או במיצב "כוכב יאיר" של מיכל הלפמן. יש בתערוכה קדימות לאפקט החזותי: אפילו קולו של המשורר צ'יקי, המשמיע נבואת זעם כחלק מעבודתה הלפמן, נשמע בקושי בווליום החרישי. אבל זהו אפקט חזותי התלוי על בלימה. העבודה שזוכה להבלטה הגדולה בתערוכה, פסל "הנער מדרום תל אביב" של אוהד מרומי, של נער שחור מופנם בגובה כמה מטרים, עשוי בסך הכול מקלקר. כך גם הטוטם המהבהב של הלפמן, שהוא גרסא פופית לאמנות כנענית. מיצב הענק של גל ויינשטיין בקומה העליונה של התערוכה עשוי מפולימר מוקצף, ולראשים הרעולים, היצוקים בבטון של ארז ישראלי, אסור להתקרב בגלל שהעבודה רגישה מאוד למגע. עם חומרים כאלה, נשאלת השאלה מה יישאר מהקאנון הנוכחי בעוד 100 שנה.

יולי 2008

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s