היפים והאמיצים

a-subjective-survey-of-of-israeli-art-il-collection-54-638

שנות ה-90 הן עבר לא רחוק כל כך – ובכל זאת עבר. המראה הכללי של תערוכת שנות ה-90 במוזיאון הרצליה, "ובסוף נמות", עכשווי ומושך, אבל אם בוחנים את העבודות אחת אחת, די ברור שכיום כבר לא היו עושים כמותן. זה נובע מהרגע ההיסטורי שהתערוכה מבקשת ללכוד: זמן שבו "אנחנו" כקבוצה אמורפית (מנקודת מבטו של האוצר, דורון רבינא), "היינו צעירים". זמןאישי וסובייקטיבי המצטלב עם באורח בלתי נמנע עם מאפיינים אובייקטיביים של תקופה, כמו אמצעים אמנותיים, שיח רווח, סגנון ואופנה. אי אפשר לברוח מזה: די להתבונן בתסרוקות של פלסטינים צעירים, קורבנות האלימות הנוראה שלהכיבוש, המופיעים במבחר ממדורי "אזור הדמדומים" שלגדעון לויו מיקי קרצמן התלויים על קירות המסדרון המוליך לשירותים במוזיאון – די להתבונן בהם כדי לקבוע: אנחנו בניינטיז.

פרוייקט שש התערוכות לציון יום העצמאות ה-60, שבמסגרתו מוצגת התערוכה, כבר הספיק לעורר ביקורת הן על התגייסות עולם האמנות לטובת החגיגות והן על הרעיון לחלק את ההיסטוריה של האמנות המקומית לעשורים נפרדים שראשיתם ב-1948. מבלי להיכנס לדיון הכללי (והנצחי) על שיתוף פעולה של אמנים עם הממסד, ובייחוד בנסיבות הנוכחיות, הרשמיות והלאומית, אומר רקשעצם רעיון החלוקה לעשורים אינו נראה לי מופרך, לא כתרגיל באוצרות ולא בתולדות האמנות, ועל כל פנים יש לבחון אותו על פי התוצאה. לעניין זה, תערוכת שנות ה-90, שמיצבה את עצמה כילד הרע, השובב, והלא ממסדי של הפרויקט, עומדת יפה בדרישה הקורקטית למיפוי. גם כשהיא נשענת על עבודות קטנות ולא מוכרות היא לא יוצאת מחוץ לקאנון, אינה מתנכרת לזיכרון הקולקטיבי, ומנתבת באלגנטיות בין תימות וסגנונות. עד כדי כך שהאפקט אירוני: מתצלומי אבני מחסום של גיא רז לתיעוד הופעת פאנק של "נשרפת"; מווידאו חיתוך הזין של גיא בן-נר לווידאו האוננות של גליה יהב; ומההטפה הדתית המתלהמת בווידאו שלאבנר בן גל לאריה דרעי בתצלום של י.ר. מורד, וממנו למרדכי ואנונו בציור של מקס פרידמן. קיצור תולדות הזמן ההוא.

יש לא מעט התרסה פוליטית בעבודות שבחר רבינא. אולם באקלים המולבן והממוזג של מוזיאון הרצליה ההתרסה הזו מתכנסת ביתר שאת אל הקאנון ולא נותר ממנה אלא ציון עובדתי: האמן הפוליטי מאיר גל מחק באקט של אפליה מתקנת את המשכן לאמנות בעין חרוד מתצלום אווירי (זה המוזיאון שיציג את תערוכת שנות ה-50 בפקרויקט שש התערוכות) ובתצלום אחר, ידוע מאוד, החזיק גל בידו את קומץ העמודים שהוקדשו להיסטוריה של יהודים מארצות המזרח בספר לימוד לתיכונים. זהו אמנם קאנון מסוג מסוים: מהסוג שהפציע לראשונה בחללי תצוגה אלטנרטיביים וקיבל דחיפה מעל דפי המגזין "סטודיו", שתמך מאוד באמנות צעירה ועורר סביבה שיח ער. היום ברור שדווקא אותם דימויים חד פעמיים, שנוצרו כאלטרנטיבה שלא היה לה המשך – אם מפניש הקריירה של האמנים שיצרו אותם נקטעה או דעכה, או בגלל שהמשיכו ליצור ולהצליח, אבל בכיוונים שונים – הם האיקוניים והמייצגים ביותר של התקופה. כאלה הם דיוקן ואנונו בשן זהב של פרידמן; דיוקן עצמי של נועם הולדנגרבר, מצולם בתאורה פלואורסנטית; זוג תצלומים של חנה סהר, של דנה אינטרנשיונל כדיווה נשגבת ושל עופר נסים כמרטיר נוצרי; וידאו חלמון הביצה של הילה לולו לין; "קריוקי", הוידאו הנזכר לעיל של בן-נר; או הוידאו "שתיקותיי המקובצות" של דורון סולומונס. לדעתי, זו אחת העבודות המוצלחת שלו, ויצירותיו המופקות היטב מהשנים האחרונות אינן משתוות לה כלל.

בשנות ה-90 נעשה המיצב לצורת עבודה לגיטימית בארץ. הבשורה יצאה, כמדומני, מאמנים צעירים מאוד ואפילו מתערוכות הסיום בבצלאל ובמדרשה. את "הרבית", מיצב פיסולי, יצרה סיגלית לנדאו ב-1995, השנה שבה סיימה את לימודיה בבצלאל. זהו מין אוהל מורכב, עמוס בחפצים ישנים שנראים כשייכים לחסר בית. בתערוכה מוצבת העבודה הזו לצד מיצב נוסף, שגם בודימוי של בית על דרך הניגוד: זוהי "מרפאה", מבנה מפולש מאלומיניום, תריסולים ומרכיבים נוספים שלאוהד מרומי. הצופה מוזמן להיכנס למבנה השלדי, לשהות בתוכו ולבהות במוניטור המקרין תמונה סטטית של עיגולים. מוצע כאן בילוי זמן מרוקן ומאיין, ובכל זאת, זו הזמנה להיכנס פנימה. נראה לי שההתכנסות בתוך המיצב, ואפילו ההתחפרות בתוכו, הייתה פיתרון קיומי לכמה אמנים באותה תקופה: לנדאו שהתה בתוך רוב המיצבים שלה אז כחלק בלתי נפרד מהעבודה, ואבנר בן גל צילם את עבודות הווידאו שלו, ששתיים מהן מוצגות בתערוכה, בתוך מה שנראה כמיצב מבריסטולים צבעוניים. ב"חדר שעשועים אלקטורני", הידועה מבין השתיים, הוא מניע את שפתיו למילותיו של רב מחזיר בתשובה המטיף לדרך הנאותה לגידול ילדים, כשברקע צפצופים אלקטרוניים ואפקטים עתידניים. העבודה הייתה חלוצית בשימוש שעשתה באסתטיקה זולה (בקבוק משקה תוסס בכתום זוהר נראה כפרט משמעותי בתפאורה) אולם היום מה שבולט בהבעיקר, ושהודחק בזמנו, הוא יחסי הורים וילדים.

יוני 2008

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s