אחרי ל-TLV

sip-22-andrew_renton

במסיבת עיתונאים שנערכה לאחרונה בבית סותביז בדרום תל אביב לקראת ArtTLV – תערוכה רחבת היקף שתפתח בספטמבר ושתלווה באירועים נוספים – סיפר האוצר הראשי, ד"ראנדרו רנטון, על אהבתו הרבה לתל אביב. רנטון נלהב מאוד ממזג האוויר כאן, מהאריכטקטורה, מהתל-אביבים ומסצנת האמנות המקומית. הוא משתגע על מסיבות הגג הפלורנטינאיות ומשוכנע שכל מי שיגיע לכאן ירצה גם לחזור שוב, ושתל אביב בשלה להפוך ליעד מועדף על קהילת האמנות הבין-לאומית – או לפחות לנקודה במסלול הנסיעות הבלתי פוסק שלה. בסיום דבריו התנצל על שהוא נשמע קצת כמו סוכן נסיעות.

רנטון, יליד 1963, אוצר וכותב יהודי-אנגלי, עומד בראש מסלול לימודי האוצרות בגולדסמית' קולג' בלונדון. רנטון החל לאצור בשנות ה-90 והיה שותף בצוות האוצרים של המניפסטה הראשונה ברוטרדם; הוא היה אוצר-שותף של Browser, תערוכה רבת משתתפים שהוצגה בוואנקובר ואחר-כך בלונדון. מרבית התערוכות שאצר הוצגו בבריטניה, וכמה מהן בפורטוגל (Come, Come, Come Into My World ו-Stay forever and ever and ever הן צמד תערוכות שהוצגו ב-2007 בליסבון ובלונדון, ושתיהן קרויות על שם להיטים של קיילי מינו). הוא היה חבר בוועדת השיפוט של פרס טרנר, כתב על אמנות בקביעות בעיתונות בבריטניה, ומאמריו בנושאי אמנות, אוצרות ואספנות נכללים בספרים ובמונוגפריות. רנטון יושב באינספור ועדות ייעוץ ורכישה, וברשימת התערוכות שאצר בולטים שמות של אמנים ידועים מרחבי העולם.

רנטון אצר עד כה תערוכה אחת בארץ – "שומקום" של נרל ג'ובלין בבית האמנים בירושלים. אולם הוא עוקב אחר הסצנה המקומית מביקורים שהוא עורך כאן כבר קרובל-20 שנה. הוא משמש מרצה אורח בבצלאל, בין השאר, ויושב בוועדת השיפוט של פרס עדי להבעה יהודית באמנות ובעיצוב (לרנטון זיקה ליהדות). הוא מתאים לאבטיפוס של "היהודי החם" בהבדל אחד – הוא לא דוד נדיב שיושב בפלורידה, אלא אוצר חשוב מלונדון, בעל קשרים ענפים בזירת האמנות הבין-לאומית, ונראה שהוא מעוניין להעמיד את הקשרים הללו לרשות קהילת האמנות כאן.

באשר ל-ArtTLV, המתעתדת להיות תערוכה ראשונה במסורת של ביאנלות בסטנדרט שישתווה לאירועים דומים בעולם (בישראל נושאים עיניים לביאנלות באיסטנבול ובאתונה, מבחינת כמות העניין שהן מעוררות), אין ספק שרנטון, כאוצר ראשי ודמות מפתח, הוא האדם הנכון להתניע את העניין. ArtTLV הוא יוזמה של "ארטיס", ארגון ללא מטרות רווח הפועל כבר כמה שנים בניו יורק במטרה לקדם את האמנות הישראלית בזירה הבינלאומית. אולם יש להמתין ולראות אם התמהיל של יוזמה פרטית, מקורות מימון פרטיים ברובם (נכון לעכשיו, הרשויות מעמידות רק מעט תקציבים לטובת העניין) ורוח גבית של תיירות גוברת בתל אביב, המציבה את העיר כמוקד של תיירות, שופינג, ברים, מסעדות ובאוהאוס, ישיגו את המטרה המקווה.

מסיבת העיתונאים בסותביז' נערכה במתכונת לא פרומלית, בישיבה סביב שולחן בחברת רנטון וצוות של אמנים-אוצרים, צעירים ברובם, שאחראים על תערוכות ופרויקטים שיערכו באתרים שונים על ציר שדרות רוטשילד-מדרחוב נחלת בנימין (התערוכה תוכננה כמסלול שיטוט שיחל בביתן הלנה רובינשטיין ויסתיים במדרחוב של נחלת בנימין).רשימת האמנים-אוצרים כוללת את מיכל הלפמן ואיתי מאוטנר (החברים גם בצוות החשיבה), דורון רבינא, אירית חמו, אלונה רודה ויוחאי מטוס, הדס קידר ואוהד פישוף. אולי גם בהשראת הבריזרים שחולקו למשתתפים ביד רחבה, נוצר שם רושם של צעירות ואופנתיות, כאשררנטון נוטל את תפקיד המבוגר האחראי. ועל אף חלוקת התפקידים הברורה – הוא יאצור את התערוכה המרכזית בהלנה רובינשטיין, שצפויה לכלול שמות בינלאומיים בולטים, ואילו האמנים הצעירים אמורים לנצל את קשריהם ואת נסיונם בתערוכות פרינג' בלוקיישנים מוזרים – דיבר רנטון על חציית גבולות בין הפרויקטים השונים, על שיתוף פעולה ועל דיאלוג מתמיד. אצלי התעורר רושם קל שרנטון מבקש להקיף את עצמו ב"צעירים מגניבים", אולי גם על-מנת להימנע מהתמודדות עם כוחות בוגרים יותר בסצנה ולשמור לעצמו עמדהמרכזית בלתי מעורערת.

רציתי לברר עם רנטון, השוהה כעת בלונדון, היכן הדברים עומדים בין דיבור על שיתוף פעולה במונחים כמעט רדיקליים ובין המבנה הבסיסי של התערוכה – מבוזר ועם זאת ההיררכי. הוא הואיל לענות על מספר שאלות ששלחתי לו במייל.

רנטון: "לא נראה לי שהתערוכה הולכת להיות רדיקלית מדי. במובן מסוים, ההיפך הוא הנכון. השתדלתי לבנות משהו שיתפוס גם מעבר לבחירות של טעם אישי. הדבר הרדיקלי ביותר שאני שואף אליוב- ArtTLV הוא המשכיות, האופן שבו התערוכות של 2008 יקרינו על אלה של 2009. משום מה, בעולם האמנות דווקא הדבר הזה רדיקלי, כי ברוב הפרוייקטים הגדולים נוטים לשכוח את המהדורות הקודמות. אפילו האצלת הסמכויות לקבוצות אמנים (כמו שהדבר נעשה בתערוכות שיערכו בחללים בנחלת בנימין) איננה רדיקלית. זה חלק מהשיח האוצרותי העכשווי. העניין היה לפנות לאמנים שמכירים את הסצנה מבפנים. זה נראה לי מהלך בריא לעשות."

חלק מהאמנים-אוצרים שאתה משתף איתם פעולה התנסו עד כה רק בפרוייקטים שמחוץ למיינסטרים. למה לא פנית לאוצרים מנוסים יותר?

"סוג כזה של שיתוף פעולה הוא החלק המרתק ביותר מבחינתי ב-ArtTLV. זאת הזדמנות אדירה שישבה גם נטילת סיכון. כשפיתחנו את המבנה הזה, צצו קבוצות של אמנים שכבר פועלים יחד. האם הם "צעירים מגניבים", כפי שאת טוענת? את אמורה לדעת זאת טוב ממני. הנושא כאן הוא דיבור של אמנים עם אמנים. לא אוצרות של אוצרים אלא אמנים שעובדים עם אמנים אחרים ונמצאים איתם בשיח יומיומי. האם זה מעניק לי עמדה של "מרכזיות"? אני לא בטוח. בתור אוצר, דווקא קשה לי לוותר על שליטה בכמה מרכיבים של התערוכה שבסופו של דבר ייקשרו בשמי.

"כששוחחנו על הפרוייקטים השונים, הצעתי את עזרתי באוצרות, אבל גם הבטחתי להם חופש מלא ללכת נגדי ונגד התשתית הכללית במידה שירצו לעשות זאת. אנחנו מדברים הרבה על איך שהפרויקטים "נגועים" אלה באלה, וזה קורה ישירות כאשר אמנים שהיו אמורים להיות מוצגים בפרויקט אחד "נודדים" לפרוייקט אחר. כפי שזה נראה כרגע, אנו צפויים לראות דברים מאוד מרעננים ועצמאיים. וזאת הערובה לכך ש-ArtTLV יהיה גדול מסך החלקים המזוהים עם כל אוצר בנפרד."

האם אתה חש שאתה מכיר היטב את האמנות הישראלית? כצופהמבחוץ, האם אתה מבחין בדרכי פעולה אופייניות, בנושאים אובסגנונות?

"אני מבקר בישראל כבר 20-15 שנה. יצא לי לראות הרבה אמנות בארץ ונפגשתי עם אמנים רבים. זו לא מחמאה ריקה לומר שבישראל, יחסית לגודלה, מתקיימת אחת מסצנות האמנות הדינמיות ביותר בעולם. אין כאן סגנון אחד מובחן שניתן לדבר עליו. זאת שאלה שמעסיקה אותי מאוד כשאני רואה אמנות ישראלית בחו"ל. כשהייתי בניו יורק לפני כמה חודשים לקחתי חברים לראות את המיצב של סיגלית לנדאו ב-MoMA והם ממש נדהמו. עניין ה"ישראליות" בכלל לא עלה. באותו אופן, בתערוכה של אבנר בן גל שבדיוק נפתחה כאן בלונדון, הציורים לא נטועים בסגנון או בנושא ישראלי. הם שייכים לשיח רחב יותר.

"מצד שני, אני כן חושב שחל שינוי ביכולת של האמנות בישראל לייצג את המצבהמקומי בצורה מעט ישירה יותר, ולא במונחים של דימוי מן המוכן של "המצב", אלא דרךהתבוננות שקטה ביום-יום המתמשך. רואים צמיחה עצומה בוידאו ובצילום, לדוגמא היכן שהמצלמה פונה שוב ליוצר. אני תוהה אם בארץ הצליחו להימנע מכך במשך שנים מפני שהעיתונים והטלויזיה סיפקו תמיד את הדימויים המדהימים ביותר של חיים ומוות בישראל, מה שאילץ אמנים להפנות את מבטם הלאה. כעת, כשאמנים ישראליים זוכים לחשיפה בינלאומית ולנראות חסרת תקדים, הם יכולים לשוב ולהתבונן סביבם. אבל זו רק השערה שלי…"

לימודים והסמכה בתחום האוצרות הם דבר חדש יחסית. מה הרעיון שעומד מאחורי לימודי אוצרות? מה ההבדל בין זה ובין לימודים תיאורטיים באמנות, והאם בעתיד אנשים לא יוכלו להיכנס לתחום ללא תעודה מתאימה?

"אני מתמודד עם השאלה הזו יום יום. לי עצמי אין תואר באוצרות, אבל כיום רוב מי שרוצים לפתח קריירה מקצועית באמנות עכשווית חשים צורך שיהיה להם תואר כזה. זה חלק משיח עשיית האמנות. באשר לי, אוצרות נראית לי עניין פרקטי, לא תיאורטי. תכנית הלימודים שאני עומד בראשהשייכת לפקולטה שבה אמנים עושים אמנות, לא לתחום הידע של תולדות האמנות. אני מאמין בעשייה האוצרותית, בכך שאפשר להרים פרוייקט מבחינה רעיונית ומעשית כאחת. לא דיברעיונות. בלב המחויבות האוצרותית עומד הדיאלוג עם האמן. האוצר אמור להראות משהו בצורה הטובה ביותר. עדיין יש מקום לאוצרים שלא עברו את התהליך הזה, אבל אפילו בישראל מתחילים לחוש בצורך שיתקיים דיון כזה, ונהדר שיש יוזמות בכיוון. בבית ספר קלישר נפתחה תכנית ללימודי אוצרות בשיתוף המרכז לאמנות עכשווית, והיו לי שיחות בבצלאל על שילוב של מרכיב אוצרותי בתכנית הלימודים. אלה דברים שיועילו מאוד לסצנה המקומית."

אוגוסט 2008

2 מחשבות על “אחרי ל-TLV

  1. חמדה, קוראת אותך וכמעט תמיד נהנית מדרך התנסחותך גם אם לא מסכימה לטעמיך.
    מזל טוב על הבלוג החדש. ומקווה שתמשיכי בכתיבה עיתונאית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s