על המטאפיזי באמנות

gabriele-basilico-roma-217743

"אומה של משוררים, אמנים, גיבורים / של קדושים, הוגים, מדענים / של נווטים ושל נוסעים".

כתובת זו, באיטלקית, מתנוססת בראש ה-Palazzo della Civiltà Italiana, אחד ממבני הציבור הידועים שברובע אֶיוּר (EUR) שברומא. רובע זה החל להבנות ב-1938 ביוזמת שליט איטליה דאז בניטו מוסוליני, על מנת לארח את התערוכה הבינלאומית ב-1942, תערוכה שלא התקיימה כמובן, בשל המלחמה ונפילת השלטון הפשיסטי. בנייני הרובע, שהושלמו לאחר המלחמה, מתאפיינים בסגנון מודרניסטי הנשען על צורות קלאסיות של קשתות, עמודים, סימטריה וקנה מידה מונומנטלי. "הארכיטקטורה הרציונליסטית", כפי שהיא מכונה, שמרה על זיקה לצורות הקלאסיות, ובעיקר לרעיון "העיר האידיאלית", המתגלגל בתרבות האיטלקית מאז הרנסנס. באופן אירוני, הבניינים הפשיסטיים של אֶיוּר מזכירים דווקא את הכיכרות המוחשכות והמבנים הקלאסיים שבציוריו המוקדמים של ג'ורג'ו דה קיריקו משנות העשרה של המאה ה-20. אותם ציורים, המקדימים בשני עשורים את המבנים הלבנים מחופי השיש של אֶיוּר, שהיו השראה מרכזית לציור הסוריאליסטי ולתנועת הדאדא, שייכים בעצם לאסכולת ה-Pittura metafisica ("הציור המטאפיזי") – שאותה יסדו דה קיריקו וקרלו קארה, צייר איטלקי נוסף, לשעבר פוטוריסט.

"נופי רוח", תערוכה חדשה של אמנות עכשווית מאיטליה שנפתחה במוזיאון תל אביב, שמה במרכזה אותם רעיונות הקשורים בציור המטאפיזי של דה קיריקו (הקודמים לאמנות העכשווית המוצגת בה ב-50 שנה לפחות). ציור זה מתאפיין – כמו בסוריאליזם – בטכניקה ריאליסטית היוצרת היברידים בין חפצים מוכרים מהיום-יום, פיסול קלאסי ונופים עירוניים. זאת כדי לחקור מהות המצויה מעבר לממשות הפיזית של החפצים הללו. אוצר התערוכה, דמטריו פאפרוני, מוצא הדים לרעיון הזה באמנות האיטלקית העכשווית, ובעיקר לשתי השלכותיו העיקריות: העצבות והאירוניה. במאמרו בקטלוג, הקרוי "בדידות הסימנים", הוא חוקר מספר מוטיבים צורניים החוזרים ב-3 דורות של אמנות איטלקית במאה ה-20, והנחת העבודה היא הימצאותן של עצבות ואירוניה כתוצר בלתי נמנע של העיסוק במטאפיזיקה.

המאמר כללי ומקיף, וכולל אזכורים ליצירות ולאמנים המרכזיים בתקופה הנדונה. הארטיפקטים שמצויים בתערוכה בתל אביב אינם חופפים תמיד לאלה המוזכרים במאמר, אך עדיין, התערוכה מכילה אוסף מרשים מאוד של אמנות עכשווית, שכל יצירה ויצירה בתוכו מענגת. וזאת גם אם לוקחים בחשבון מצוקת מקום קשה בחללי התצוגה, שגרמה לכך שכמה מהיצירות הוגלו אל מחוץ לאולם התצוגה המרכזי, ותנאי תצוגה ירודים של מרבית עבודות הווידיאו. סידור העבודות בתערוכה שומר על זיקות כרונולוגיות ומדיומליות כלשהן, כמו האולם הראשון המוקדש ברובו לציור, ואלה שאחריו – לפיסול. התמה הבולטת באולם התצוגה האחרון הוא עבודות המקושרות לפוסט-מודרניזם ולתרבות הפופ.

עם הכניסה לאולם, אחרי המבואה (שגם בה מספר עבודות), מוצגות יצירות המספקות תשובה כלשהי, גם אם אירונית, לכמיהה התיירותית למשהו שנראה איטלקי: ארבעה תרשימים ענקיים של לוצ'יאנו פאברו, המתארים וריאציות על מבנה דמוי מקדש קלאסי של אנדראה פלאדיו (אדריכל איטלקי נודע מהמאה ה-16). לידו מוצג תצלום דיוקן עצמי של לואיג'י אונטני הלבוש כסן ג'ובאני, כשעל קיר ממול ציור של אותו אמן בצבעי מים, המתאר בשמונה חלקים דמויות מיתולוגיות באינטרפרטציה אפשרית על "המטמורפוזות". את התמונה משלימה קבוצה של רישומים צרובים על לוחות תחריט של מימו פלאדינו, שבהם אפשר למצוא סמלים נוצריים.

אווירה של ים תיכוניות וקרבה לחומרים מקומיים ממשיכה בציוריהם של כמה אמנים השייכים לתנועת הטראנס-אוואנגרד, שחבריה גרסו חזרה לציור מתוך מודעות לרוח המקום ולהיסטוריה שלו: אנצו קוקי, פרנצ'סקו קלמנטה, סנדרו קיה, מריו מרץ וקרלו דה מריה. באולם הבא נחשפות עבודות פיסוליות מופלאות, שרגישותן לחומר, לצבע ולחלל צריכה להריץ למוזיאון כל אמן מקומי. מדובר בעבודות של ג'ובאני אנסלמו, יאניס קונליס, ג'וליו פאוליני, ג'ינו דומיניצ'יס וכמה נוספים, התופסים יחד עם מיכאלנג'לו פיסטולטו ומאוריציו קאטלן (המיוצגים גם הם בתערוכה) את עמוד השדרה בתיאוריה הבין-דורית של האוצר.

מימו ג'ודיצ'ה וגבראילה בזיליקו, שניים מהצלמים האיטלקיים הידועים, מיוצגים כל אחד בסדרה של שלושה תצלומי שחור לבן, המדגימים היטב את הדמיון והשוני ביניהם: הליכה אל מחוזות עבר מיסטיים אצל ג'ודיצ'ה, ורגישות למבנים וחלל אצל בזיליקו. על אף ההבדלים שביניהם, אצל שניהם התצלומים ריקים מאדם.

ככל שמתקדמים בתערוכה, ובעיקר באולם האחרון שלה, הופכת התיאוריה המטאפיזית רלוונטית פחות. ונסה ביקרופט ופרנצ'סקו וצולי, שני האמנים-כוכבים של ההווה (לצד קאטלן), מתרפקים על תרבות הפופ במידה כזו שהקישור שלהם לאמנות האיטלקית מעט מאולץ. ואולם, שתי אמניות איטלקיות מצוינות מהדור הצעיר יותר – מוניקה בונוויצ'יני, היוצרת במיצב ובפיסול, ואמנית הווידיאו גרציה טודרי – נראות כקשורות יותר לזרמים גלויים וסמויים באמנות האיטלקית.

אם לסכם, ולחזור לציטוט הפומפוזי שבו פתחתי, איטליה היא בהחלט אומה של אמנים, בתנאי שהם מסוגלים להתמודד (וזאת באירוניה, כנראה), עם המשא של עברם התרבותי. או כפי שמסביר זאת דה קיריקו עצמו, המצוטט בפתיחת מאמרו של פאפרוני: "נגזר משמיים שהתופעה המודעת של ציור מטאפיזי תיוולד באיטליה", כי "תוצאתם הישירה של הגולמניות המושרשת בנו ושל המאמץ הרב הנדרש מאתנו כדי לסגל לעצמנו הלך נפש של קלילות רוחנית, היא כובד משקלה של עצבותנו הכרונית".

אוגוסט 2007

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s