חזון הבובות המפורקות

025920-000-a_momentaufnahme_02

דניז בֶלון (Bellon), צלמת צרפתייה (1999-1902), בת דורם של ג'ורג' בטאיי, סימון דה בובואר, אנרי לאנגלואה (מייסד הסינמטק הצרפתי), מרסל דושאן וסלוואדור דאלי. את כל אלה צילמה, וגם את ז'אק פרוור, פייר בלמאן, פאבלו פיקאסו, פאבלו קזאלס, אנדרה ברטון, הנרי מילר, אוגוסט לומייר (מחלוצי הקולנוע), מרסל מרסו ורבים אחרים. בלון, ממוצא יהודי, הייתה צלמת מגזינים. תצלומיה מתחילת דרכה בשנות ה-30 משקפים את עליית תרבות הפנאי: חופשות בטבע, גוף חופשי ומשוחרר (נשים בבגדי ים, קופצות על טרמפולינה), אופנה, פרסומות למוצרי צריכה.

ב-1934 הצטרפה בלון לאחת מסוכנויות הצילום הראשונות, "אליאנס פוטו", והחלה לסקר נושאים בצרפת ומחוצה לה. היא עבדה בפורמט ה"רפורטז'ה המצולמת", שבה כתב וצלם נוסעים לארץ זרה וחוזרים עם דיווח מורחב וציורי. בלון ערכה מסע לאפריקה, לקולוניות הצרפתיות, שם צילמה כורי יהלומים, גיוס לצבא וריקודים שבטיים, ולמדינות המגרב – חיי יום יום, נופי עיר וטבע, חתונה יהודית, בתי זונות. בפינלנד, ב-39, צילמה את ההכנות לאולימפיאדה שהייתה אמורה להיערך שם כעבור שנה. העולם גלש למלחמה. היא הוסיפה לצלם במשנה מרץ בזמן המלחמה, בצרפת ומחוצה לה, וכמובן אחריה. קשת הנושאים בארכיון התצלומים שהשאירה אחריה משקפת חיים דינמיים, מעורבות פעולה בחיי התרבות והאמנות, וכמו רבים מתצלומיה, גם גוף בתנועה.

כריס מרקר, הקולנוען והמסאיסט הצרפתי הידוע, והבמאית יאניק בלון, אחת משתי בנותיה של דניז, יצרו ב-2001 את "זכרונות מן העתיד" ("Souvenir d'un avenir"), סרט שהורכב כולו מתצלומי הסטילס של בלון. זוהי מחווה לבלון, אך גם צורה לארגן מחדש את המאה ה-20 ואת המלחמה הטראומטית שחוצה אותה סביב הקשר סוריאליסטי. שני אירועים אמנותיים המופיעים בראשית הסרט ובסופו – התערוכות הסוריאליסטיות הבינלאומיות ב-38 ו-47 – נותנים כעין מסגרת לסרט, ובתווך – אירועים פוליטיים מטלטלים והמלחמה הגדולה. בלון, שנמנתה עם החוג הסוריאליסטי, הייתה שם וצילמה. תצלומיה הם התיעוד השלם ביותר לתערוכה הסוריאליסטית של שנת 38, למראותיה הסרקסטיים והמאיימים: מיצבים טרם זמנם של בובות חלון ראווה בשלל מצבי פירוק, ערטול והתעללות – נעוצות מסמרים כחפצי וודו, חבושות מסכות כטוטמים, ערוכות על שולחן כסעודה, או דחוסות, כמה מהן יחד, במונית שחורה. באחד התצלומים נראה האמן סלוואדור דאלי, האחראי למראות יום הדין הללו, והוא מחזיק בידיו בובה חסרת ראש.

דרך תצלומיה של בלון, מפרסומות לסגנון חיים ועד מראות אקזוטיים ועד מלחמה, מרקר ויאניק בלון בונים הקשרים אסוציאטיביים בין האתוס הסוריאליסטי של פירוק, הזייה וחלום בלהות ובין העולם השרוי במלחמה. הסרט עובר מה-Palais Idéal של הדוור פרדינן שוואל (Cheval) יצירת מופת של פיסול וארכיטקטורה נאיבית, שדוור בעיר שדה בצרפת הקדיש לה את חייו (ושזכתה, ובצדק, לתשואות מראשי הסוריאליסטים), לפניהם המשוסעים של ותיקי מלחמת העולם הראשונה, קורבנות הפצצות, מי שכונו Les Gueules cassée (פרצופים שבורים"). הדמיון בין הפיסול הנאיבי, המזכיר עיטורי אבן רומנסקיים בכנסיות, ובין הפנים האנושיים, השסועים, אכן מזעזע. ועיי המתכת מגרוטאות שנאגרו במרכזי ערים בצרפת, ערב המלחמה, כי האזרחים התבקשו לתרום למאבק המלחמתי ולמסור את כלי המתכת שברשותם, האין הוא מתאים מאין כמוהו לאתוס הסוריאליסטי המפרק את חיי היומיום ומרכיבם מחדש באירוניה מאיימת.

אותה עננה שחורה של פחד השורה על סרטו הידוע ביותר של מרקר, "המזח" (שבו אדם בזמן שאחרי מלחמת עולם שלישית חוזר אלילדותו בחלום, אל רגע שמסתבר שהוא גם רגע מותו) קיימת ללא ספק גם כאן. שני הסרטים, פרט לפריים אחד ב"המזח", הורכבו כל-כולם מתצלומי סטילס בשחור לבן, ושני הסרטים עוסקים בתשוקה, בפחדים ובהתממשותם. ובשניהם מבט אחורה מאשרר נבואה קטסטרופלית הנוגעת לעתיד.

מחשבה אחת על “חזון הבובות המפורקות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s