מפת הגלקסיה: על עבודותיה של מאיה אטון

mayaatoun002-1

פני השטח מציגים שֽניוּת: עבודותיה של מאיה אטון, כמעט כולן חלקים של מיצבים – מיצב כאן במובן של סביבה שלמה, מעובדת – מתמקדות במסר הכפול הטבוע בפני השטח, בהעמדת הפנים של הפנים. הם נראים כמרקמים, מתחזים למשטחים ולחיפויים של פנים הבית, אבל במבט שני מתגלים מרכיביהם: אבן היסוד, היחידה הבסיסית המשוכפלת שוב ושוב עשויה להיות איבר מאיבריו הפנימיים של הגוף, המוצג מחדש לראווה ולנוי. בעבודה שלה מ-2007, "בין כלב וזאב", הייצוג האנטומי של כלי דם, על העורקים והורידים בכחול ובאדום, נפרש לצורה אליפטית על רקע צמחיית קני סוף בשחור ולבן – דקורציה בסגנון אר-נובו אלמלא הדמיון הנרמז של הצמחייה לעצמות. הדימוי מופיע במרכז טריפטיכון שחור, שלישיית לוחות שנתלו על קיר, מהודרים בסימטריה שלהם. בתערוכת הסיום של לימודי התואר השני שלה, ב-2006, הציגה אטון סביבה שקירותיה צופו בדוגמא שנוצרה מהכפלה של גולגולת – טפט לא תמים, תזכורת מוות אילמת שהוצפנה ב-décor של החדר. ולא הייתה במיצב הזה – שאטון השתמשה בו ביד רחבה בטפט, אמיתי ומדומה גם יחד – שהות לנוח מן הקישור הממאיר שבין איברי גוף חיוניים ובין סלסולים מן הצומח, שכמו לא נועדו אלא להקסים את העין: הם חזרו באלמנטים שמוסגרו על הקירות – הרכבות של רישום וטפט במלבנים מאונכים, בחלוקה פנימית א-סימטרית של חתך זהב; ובעיטורים של טפטים פרחוניים שהאמנית יצרה מהם מבנה קורס של צלעות בית חזה. במקרה אחר, במיצב Soulseek שהציגה באותה שנה בגלריה של קיבוץ לוחמי הגטאות, צפו ועלו גולגולות מרצפה שצופתה בלינוליאום דמוי פרקט. הן נגזרו בחומר של חיפוי הרצפה וקופלו ממנו לצורתן התלת-ממדית, כמו על פי סכימה של מגזרות נייר לשעות הפנאי. הגולגולות הצומחות מן הפרקט חברו לציורי קיר לשם השלמת תמונה ביתית, המופרעת כאילו בחלום: הציורים מתארים בקו מתאר שחור חלון ומיטה, ומעל המיטה מרחפת אישה, בת דמותה של האמנית.

"בין כלב וזאב": שם התערוכה הנוכחית של אטון (כשמה של העבודה שהוזכרה למעלה), הוא תרגום של ביטוי בצרפתית (entre chien et loup) שמשמעותו שעת בוקר בטרם זריחה, ולחלופין שעת דמדומים – זמנים שהראייה מתערפלת בהם, ושאנו עלולים לטעות בחיה הטורפת ולראותה כחיית משק הבית; או לחשוד בכלב הבית הנאמן שהוא זאב. היא מציינת מצב ביניים של חוסר הכרעה הפותח פתח לאימה ולפנטזיה: צוהר שבעדו עלולה להסתנן מוטציה. במובלע, משתמע מ"בין כלב וזאב" גם הגבול שבין בית ובין חוץ; בין מה שמוכר ומזוהה ובין מה שמעורר אימה ומוטב להתרחק ממנו. מצב הביניים הזה והגבולות שאנו מניחים את קיומם – שאנו תלויים בהם – מניעים את עבודתה של אטון, שמיטיבה לשרטט את הגבולות דווקא כשהיא מעמידה מנגנונים חזותיים הטווים ופורמים אותם בו-זמנית. הסף המשוער והמקווה של הבית חל כמובן קודם כול על הגבול של הגוף, על עור שכבר אינו עומד במשימת הפרדת הפנים מן החוץ. הגבול נפרץ דווקא כשנסגר מעגל חדש, הממיין חלקי גוף וצורות אורגניות מן הצומח בהתאם לחוקיות אחרת, אסתטית.

שׂבכות למיניהן, שהופיעו בעבר ביצירותיה של אטון במגוון גרסאות, חוזרות בתערוכה הנוכחית (בין השאר) כהיטל תכול על קירות החלל, כציור קיר שנפתח אל מרחב בלתי-ביתי בעליל – אל החלל החיצון. העבודה הזו, שמתפשטת על כמה קירות סמוכים, קרויה "הובלות" (Moving). הבסיס לציור הוא קו שנרשם ביד חופשית על הקירות – מעשה חד-פעמי שמתווה מסלול חד-כיווני; תוצר של מקריות רבת תנופה, שכאילו רושמת תנועת כוכב שהתנתק משאר גרמי השמיים ומסדריהם האליפטיים הרגילים. תנועת היד הרושמת מכניסה מידה של מקריות למערכת, ואילו שאר חלקי המיצב, כלי חרסינה מעוטרים שחוברו לקירות בנקודות שנעשו עקב כך אסטרטגיות, מושכים חזרה לסיטואציה הביתית. דיסקיות חרסינה לבנות מחוברות לקיר באמצעיתן, כמו צלחות שנועדו לנוי בלבד. הן נעשו שטוחות כאילו בהשפעת כוח צנטריפוגי מופרז, ודומות כעת לתקליטים. עיטור על כל פנים, חייב להיות עליהן (הוא תמיד שם, העיטור, בין שנבחין בו ובפרטיו ובין שלא, כפי שקורה על פי רוב). קו העיטור תכול, כמו המסלול הבין-הגלקטי שבקיר או בנוסח קרמיקת דלפט למשל. העיטורים מראים מספר דברים: קשירות חבלים של מלחים, פלונטרים סבוכים או דוגמת קעקוע מסורתית של יורדי ים. צלחת אחרת, שבורה לשניים באמצעיתה, מונחת על פטיפון ומקפיצה את המחט במקצב קבוע שנשמע ברמקולים. המחט יוצרת לולאה סגורה (loop), שהיא הצורה הבסיסית של כל הקשרים כולם, או נכון יותר, של כל הקשרים שהם מושא המחקר בתורת הקשרים המתמטית.

התמדת הקצב, זרימה ופעימה. הקול הסדיר היוצא מן הרמקולים מתאים לעבודה התלויה ממול, "עירוי (מחווה למרי שלי)": חבל אדום עבה שנערם על הרצפה ללא סדר, ושני קצותיו מחוברים לשני ספלי חרסינה שפתחיהם מוצמדים לקיר, כאילו כדי לסגור מעגל. ניכר לעין שהעבודה מבוססת על מערכת תקשור-למרחוק של משחקי ילדים, אלא שכאן המערכת כביכול מערה דם בין שני המוקדים (שני הספלים). הסופרת האנגלייה מרי שלי (1851-1797), שחיברה בגיל 19 את הרומן "פרנקנשטיין, או פרומתאוס המודרני", נודעה גם כמי ששמרה כל חייה את שרידי לב בעלה, המשורר פרסי ביש שלי, לאחר שטבע בחוף ליד איטליה ב-1822. מחוות העירוי מלב אל לב רומנטית כשם שהיא קלינית; העבודה מבקשת לרמוז גם לשניות שדבקה בשם פרנקנשטיין, שכן אנו נוטים לזהות בטעות את המפלצת בשם הזה, בעוד שלמעשה זה שמו של המדען השוויצרי שהפיח בה רוח חיים. אפשר גם שהבלבול התגלגל מעלילת הרומן, המציבה את הגיבור ואת יריבו במעגל של רדיפה הדדית שקשה להבחין בה את הרודף מן הנרדף. במובן רחב יותר, "פרנקנשטיין", הנחשב ראשון בסוגת המדע הבדיוני, הוא מקור השראה ליצירה של אטון בכך שהוא צובע את השאפתנות של המדע בצבעים הניאו-גותיים האפלים של תקופת שלהי הרומנטיקה: הוא מבשר את החשד בטכנולוגיה ובקדמה, שהוא ממאפייניה המובהקים של הסוגה הזו.

קבוצת העבודות ש"עירוי" היא חלק ממנה עוטה צבע אדום, לצד השחור והלבן שבה. בקבוצה של "הובלות", כאמור, הכחול דומיננטי. כמו בטריפטיכון "בין כלב וזאב" מ-2007 ובעבודה נוספת מאותה סדרה, Habitat, האדום והכחול מציינים את שני צינורות ההובלה העיקריים במחזור הדם, את העורקים והורידים. הדם נע בהם בכיוון אחד בלבד, מן הלב דרך העורקים אל איברי הגוף, ולאחר פריקת החמצן בתאים, דרך הורידים בחזרה אל הלב. תיאור אנטומי שאינו מוסווה נדיר בעבודותיה של אטון. ב-Habitat, מעין טריפטיכון המתפרס לגובה, הופיע תיאור ריאליסטי של לב בחזה של דמות אישה-זאבה. במיצב הנוכחי של אטון הלבבות נרמזים או מוסווים, אבל יש להם נוכחות עזה, שנצברת בהדרגה: כך בסדרת הרישומים "קרן הצבי", שצורות הלב שבה מבוססות על מתאר של עציץ חרס; או בעבודת קיר הנקראת "כלי", המציעה את המבנה הכללי של הורידים והעורקים בחוט מסיבי, שזור; כך בעירוי הדם של אוהבת לאהוב מת, וכך במחט הפטיפון הממשיכה את מלאכתה.

נכתב לתערוכתה המצויינת של מאיה אטון, Entre Chien et Loup, המוצגת במוזיאון תל אביב במסגרת תערוכות המועמדים לפרס גוטסדינר, 25.3-15.7.09. אוצרת: אלן גינתון.

5 מחשבות על “מפת הגלקסיה: על עבודותיה של מאיה אטון

  1. נהדר. חבל שלא יצא לי לראות את העבודות (ואותך!) במו עיני.
    הזכיר לי את השיר של זלדה, "מלכות השקיעה":

    במלכות השקיעה
    אפילו קוץ מפיק נגה.

    פתאום נמוגים כתרים
    וקוץ חוזר להיות קוץ
    והר שב לגלמיותו,
    נחשפה מידת-הדין
    ומבצבץ שלד היקום.

    אך איננו מתים מפחד
    כי מגיע חסד הלילה
    והנפש ממריאה להשגה חדשה
    של הבורא.

  2. בתערוכתה של מאיה אטון, נברא עולם רב מיימדי לא רק בריבוי המימד הפיזי הנע בין ציור, לאובייקט למיצב, אלא גם קם ונרקם עולם מושגי שעליו את בהחלט מתעקבת חמדה במאמרך זה. למי שטרם צפה וחווה את התערוכה המצויינת והמרגשת של אטון, מומלץ בחום לעשות כן.

  3. מאיה אטון היא אמנית מה אני קוראת פוסט נלי אגסי.
    נשיות מהורהרת ואנמית מפוצצת בקלישאות שהתוצאה שלה היא תערוכה סטודנטיאלית מיובשת שראויה להיות מוצגת בתערוכת סוף שנה של בצלאל או אבני. אולי.
    הסטנדרטים לתערוכת יחיד במוזיאנים נמוכים.כמעט כל אחד יכול.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s