הנפש, אולי

בערב שחון טלוויזיה צרבנו לנו את "ג'נובה" (2008), סרטו הלפני-אחרון של הבמאי הבריטי חסר-המנוח מייקל וינטרבוטום. מדובר בבמאי פורה עד מאוד. ראיתי לפחות שלושה סרטים שלו משנות ה-2000 – כמות נאה, ובעצם רק שליש מן הסרטים שביים בתקופה זו. חובבי וינטרבוטום רשאים לברור לעצמם רק חתך אחד בעבודתו ועדיין לחוש שהם מפונקים מאוד. אני לדוגמא, הרשיתי לעצמי לפסוח עד כה על סרטיו מן הז'אנר הפוליטי-אקטואלי, כמו "ברוכים הבאים לסרייבו" ו"בכוח הלב" (בין השאר), ויצא שנחשפתי יותר לז'אנר הנרטיב הפוסט-מודרני המקוטע אצלו – סרטים כמו "אנשי המסיבות" ו"A Cock and a Bull Story" (עיבוד ל"טריסטרם שנדי", פרוטו-אנטי-רומן של לורנס סטרן) או לחלופין, לפנטזיית הנעורים הבנלית-מרירה, "9 שירים".

כישרון הבימוי של וינטרבוטום מעורר תדהמה, וניכר היה כבר בסרטיו משנות ה-90 (זכור לי "אתך או בלעדיך" הטוטלי והמרגש מ-1999). וינטרבוטום הוא אשף הבו-זמניות, שהוא מסוגל לחולל בעזרתה רושם ריאליסטי עז, מן הסוג שתופס את הלב ואינו מרפה. ב"ג'נובה", בראשית הסרט, משולבות תמונות מהלוויית האם שנהרגה בתאונת דרכים בתמונות שתי בנותיה שהתייתמו זה מקרוב, והן משחקות בכדורי שלג מחוץ לכנסייה שההלוויה נערכת בה. בני המשפחה ב"ג'נובה" – כשמה באיטלקית של העיר גנואה – הם האב האלמן (קולין פירת') ושתי בנותיו, בנות 10 ו-16. השתיים היו עם האם יחד במכונית בעת התאונה, תאונה שהתרחשה בכביש מושלג היכן שהוא בצפון אמריקה. כמה חודשים אחר כך, בקיץ, האב מחליט שיעקרו מביתם בשיקגו לגנואה שבאיטליה, כדי שיקל עליהם להאושש. ההתקה של דמויות אנגלוסקסיות יפהפיות, מוצלחות ואבלות, של משפחה שאיננה יודעת ואיננה מסוגלת להתמודד עם אובדן, אל עיר ציורית באיטליה – ההתקה הזאת לבדה אמור להיות בה די כדי להפעיל את בלוטת האימה בצופים.

וינטרבוטום משחק על הדמיון והשוני ביחס ל"המבט", סרטו הקלאסי של ניקולס רוג מ-73 המתרחש בונציה גשומה, על מנת לשוב ולמקם את האימה במקום שאינו פלסטי ואינו תלוי באפקטים המיוחדים של האימה (הנפש, אולי?). האימה והאובדן נוכחים כל העת ב"ג'נובה" הקיצי, כמו בסרטו של רוג, וגם כאן הם קשורים בתשוקת מוות המקננת בכל דמות ודמות בנפרד, וברגש אשמה המתפשט בהדרגה ואופף את כולן יחד. איטליה על כל פנים, על אף האטרקטיביות שלה שאין להכחישה, מתגלה שוב כיעד אסקפיסטי שגוי, ככשל בהבנה. עם זה, וינטרבוטום אינו מקצין יותר מדי את המוטיב האיטלקי הממאיר, ובכל מקרה הוא משתדל לנרמל אותו, או לאלף אותו על מנת שיהיה בסיס להתגברות אפשרית. מריה, הבת הצעירה, הוזה שהיא רואה את אמה המהלכת ברחובות העיר, וחזיונות האם זהובת השיער מתמזגים עם פסלי מריה הקדושה, הנבטים מכל פינת רחוב. וינטרבוטום מתאר את הרגש הדתי המתעורר במריה בצורה שיכולה להשתמע לשתי פנים: האור השפוך על פניה הילדותיות, מלאות הסיפוק, שעה שהיא מדליקה נרות לזכר המתים בכנסיות מזדמנות, עשוי להצביע גם על מהלך חיובי, תרפויטי.

ואין לך דימוי "נורמלי" יותר מזה שהסרט נחתם בו, של יום ראשון ללימודים בבית ספר חדש בעיר חדשה – בגנואה. אחרי שיא של סכנה ותעוקה שהוצגו בסצנה קודמת, האב מלווה את שתי בנותיו לבית הספר, והמשפחה שוב נראית חמה ומאוחדת. הבכירה קלי ויתרה כמדומה על הלבוש הפתייני שאפיין אותה לאורך הסרט, והיא כבר איננה מתנכרת לאביה ולאחותה. מריה זוכה שוב בקרבת אחותה הגדולה ובאישור ממנה, שחסר לה כל כך. ואילו האב, לאחר שהפקיד את בנותיו ונפרד מהן, הולך כעת ברחובות הנעימים שבסביבת בית הספר ועל פניו הבעה מטרידה. הוא הולך ופניו למצלמה, ואנו יכולים רק לשער את מה שמטריד אותו.

תודה למתן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s