עד שלא נותר בו אלא ייצוג של מה שהיה מנין שבא

TOI_2142

פרויקט "+מחסן" שנערך בחודש שעבר בבצלאל בתל אביב היה הרחבה של כנס בנושא הבית הישראלי, שארגנו האקדמיה לאמנות בצלאל ואוניברסיטת תל אביב. "+מחסן" כלל ערב הרצאות ותערוכה: "מדברים על מחסן", מרתון הרצאות שערכה חוקרת התרבות תמר ברגר, ותערוכה שאצר האמן והצלם ינאי טויסטר, שנקראה כשם הפרויקט. במרתון ההרצאות, שהתקיים בערב בתחילת מאי אל תוך הלילה בבצלאל בתל אביב, דיברו מרצים ממגוון רחב של תחומי עיסוק: רופא, ארכיטקט, משורר, פסיכואנליטיקאי, בנאי, מעצב תעשייתי, סגנית אלוף בצה"ל (האמונה על לוגיסטיקה), פעילת שלום, ארכיבאית טלוויזיה, נציג סוכנות הסיוע של האו"ם לפליטים פלסטינים ודוברים נוספים. שמעתי בערך שני שליש מן ההרצאות. רבים מן הדוברים והדוברות פתחו את הרצאתם בדברי אפולוגטיקה, כאילו על מנת לסמן את הבדל הדיסציפלינה (ולפעמים הבדל רדיקלי בראיית המציאות) בינם ובין הדובר שקדם להם. ריבוי הדיסציפלינות אינו מקרי כמובן, ואינו זר למי שעוקבים אחר כתיבתה של ברגר, חוקרת המסמנת את מושאי מחקרה וטווה את סיפורם תוך חציית דיסציפלינות. הריבוי הזה מלמד גם על המתודולגיה של מחקר התרבות ושל עבודת הפרשנות, בייחוד וכשניגשים לנתח את ההווה – ו"מדברים על מחסן" היה משמוע טנטטיבי של המחסן בהקשרים המקומיים, הפוליטיים והמרחביים של העכשיו.

המחסן משני ביחס לתווך – ביחס לבית. בקביעת המחסן כנושא ליום העיון הייתה משום כך התבדלות – במקרה זה, התבדלות מכנס "הבית הישראלי" (שם שהוא כללי כל כך עד שהוא יאה גם ליריד לעיצוב הבית). כשבוחנים את התערוכה ביחס ליום העיון שנערך במקביל לה, מדובר כבר בהתבדלות כפולה: תחת הכותרת "+מחסן", המציינת את חלל האחסון המסונף אל הבית – אל צמוד הקרקע הנכסף – ראוי היה לקרוא לה "-בית", שכן היא מממשת דווקא דימוי של חלל ריק, של בית שרוקן מיושביו, של פליטות ושל סובייקט חסר בית.

שתי עבודות וידאו מוצגות בתערוכה כשני מוקדים סימטריים. באחת, "רודולף ואני" (2002) של אפרת שלם, נראים דימויים מיד שנייה של סבל חריף. ידיה של האמנית מדפדפות בקטלוג המתעד פעולות של רודולף שוורצקוגלר, אמן גוף שפעל בשנות ה-60 בזיקה לקבוצת פרפורמנס רדיקלית, ה"וינה אקציוניזם". שוורצקוגלר נודע בקיצוניות של פעולותיו, אפילו בתוך קבוצת האקציוניזם הוינאית. בתצלומים התיעודיים שנותרו ממיצגיו נראות דמויות חבושות, חלקי גוף חבולים, חיות מתות וחפצים למיניהם היוצרים הקבצים סוריאליסטיים שגוון לבן מבהיל שולט בהם. על פי מיתוס שהאמן האמריקאי כריס ברדן אחראי להפצתו, שוורצקוגלר מת אחרי פעולה אחרונה שבה חתך לעצמו את איבר המין[1]. התמונות שבקטלוג, בשחור לבן ניגודי (…documentation oblige) קשות מאוד לצפייה, בין שהחבלות ממשיות ובין שהן נרמזות מהתזות צבע ומחבישה. אנו רואים אותן במהופך: הן פונות לאמנית, שאצבעותיה מטיילות על החבורות שעל גוף האמן, מסמנות-מלטפות את ה-stigmata של אמן הגוף.

בפינה שממול, בקו אלכסוני, מונח על הרצפה מוניטור נוסף שמוקרן בו וידיאו בן כמה דקות, "ביום ההוא סבבו שבע פעמים: ביקור בוולג'ה", של איה קניוק ותמר גולדשמידט. קניוק וגולדשמיד מפעילות את אתר "מחסן מילים – דיווחים מהגדה המערבית". "מחסן מילים" הוא פלטפורמת התצוגה המקורית של הסרט: אתר אינטרנט אקטיביסטי הנוקט גישה יצירתית ופואטית שמעבר לדווח המיידי על פשעי הכיבוש ועל עוולותיו. זה ניכר בשמות הרובריקות באתר: 'עדויות', 'סרטים', 'דוחות', 'מסעות', 'סיפורים', 'מחשבות' ו'רגעים'. פרט לתיעוד בסטילס ובוידאו, הכתיבה והדיווח מלווים לפעמים בתמונות ציורי קיר ממצריים העתיקה, בתחריטים של גויא, בדיוקנאות ממפאיום או בציורים משל אגון שילה (למה לא בעצם? את מי משרת הדימוי הספרטני המזוהה כל כך עם מפעלים אקטיביסטיים? ובשל איזה עיקרון מתעקשים על מראית עין של אובייקטיביות דווקא במצבים הדורשים סובייקטיביות שאינה משתמעת לשתי פנים, כשנקיטת צד מתבקשת מאוד?).

אל וולג'ה הוא כפר פלסטיני בין בית לחם וירושלים שתושביו סובלים במיוחד מהתנכלות שלטונות ישראל. ב-49 עברו אדמות הכפר לשליטת ישראל ותושביו גורשו ממנו. הם הקימו את כפרם מחדש על גבעה סמוכה ושם חיו, תחילה בשליטת ירדן ואז בשליטת המינהל האזרחי של ישראל בשטחים. בשנות ה-80 התברר שעל פי המפות ששורטטו בהסכמי 67, חלק מאדמות הכפר החדש נופלות בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים. שוב סופח הכפר לישראל אך תושביו לא קיבלו אזרחות ישראלית. ישראל, הלוטשת עיניה לאדמות אל וולג'ה כדי ליצור רצף טריטוריאלי יהודי מירושלים עד גוש עציון, מבצעת שם 'טרנספר שקט': כדבר שבשגרה, היא עוצרת את התושבים באשמת שהייה בלתי חוקית, הורסת את בתיהם שוב ושוב ומקיפה אותם בתוואי חומה דרקוני. הסרט של קניוק וגולדשמיד מלווה משפחה מוולג'ה – אם, אב, ילד ותינוק – בשיטוט סביב הריסות ביתה. הריסות הבית מוטלות על מדרון גבעה בנוף ירושלמי הררי. בלוקים מלבניים וחומרי בנייה אחרים – מוטות, מסגרות, גלילים – זרוקים באי-סדר: סדר שהיה ושהופרע. טויסטר האוצר מבקש שנביט דרך סימני ההרס האלה על סדרת תצלומים של יוסי ברגר התלויה בקיר סמוך, "המקום של נחום טבת". תצלומי הסדרה מתעדים את תהליך ההצבה של כמה פרוייקטים של האמן נחום טבת, ביניהם תערוכתו הרטרוספקטיבית במוזיאון ישראל, "דבר דבר" (2007). תצלומיו של ברגר של המיצבים של טבת – חדרים גדולים מלאים עד גדותיהם בחלקי עץ ודיקט שהוצבו יחד על פי קוד מסוים, משוער אך סמוי – הם הישג העומד בפני עצמו. ל"+מחסן" בחר טויסטר תצלומים המתעדים דווקא את מהלך ההצבה ולא את ההצבה המוגמרת. נראים בהם תכניות, סימוני צלבים על הרצפה, חלקי עץ בודדים וכיוצא באלה. זהו שלב ביניים בדרך לעבודה הגמורה, שלב שפרטים של שלם אינם מצטרפים בו לדאבון הלב לשלם – קל וחומר לשלם הגדול מסך חלקיו. וזהו מן הסתם העיקרון הקושר יחד את עבודת הוידיאו מאל וולג'ה, את תיעוד עבודת ההצבה של נחום טבת ומיצב פיסולי של יצחק גולומבק, המוצג ב"+מחסן" בחדר נפרד.

השפה הפיסולית של גולומבק מזכירה לפרקים פיסול ישראל מודרניסטי דוגמת זה של מנשה קדישמן (עצי פלדה מוצבים בנוף, צבעים חיים). אבל מה שגולומבק מראה לנו בצורות האמורפיות המהוססות שלו הבנויות דיקט אינו אלא תמונת תשליל של אותה מסורת מודרניסטית – הן מבחינת החומר והן מבחינת הצורות המיוצגות, כמו שיניים עקורות, ביצים או גפרורים. אלה צורות של חיים קטנים, חיים שאחיזתם בחיים קטנה, סגפנית ומועטה. מוטיב ה"אחסנה", הבולט ביצירותיו של גולומבק, מבנה סובייקט חסר, סובייקט במצוקה. ונדמה שהסובייקט הזה הוא נושאה של האמנות המושגית והפוסט-מינימליסטית בכללותה. שאם לא כן קשה להסביר את ההתאמה המושלמת בין סיפורה של משפחת אבו ריזק מאל וולג'ה ובין משפט של לורנס ויינר, המודבק על קיר בתערוכה:

Taken from here to where it came from
and taken to a place
and used in such a manner that it can only remain as
a representation of what it was where it came from

(נלקח מפה להיכן שבא ונלקח למקום ומנוצל באופן כזה עד שלא נותר בו אלא ייצוג של מה שהיה מנין שבא)

טויסטר, בתערוכה מהמדויקות ומהנקיות שנראו כאן שנים, אינו מתנצל על הקישור החד-משמעי אמנות-פוליטיקה, נהפוך-הוא. בשיחה שערכתי אתו על "+מחסן" הוא מדגיש את הקישור הזה הדגשה יתרה ועומד על עקרוניותו. זו עקרוניות שבארץ, למרבה הפלא, נוכח ריבוי האמנות הפוליטית כאן, היא לרוב מטושטשת ובלתי עקרונית בעליל. נושא המחסן עלה בדבריו של טויסטר גם בהקשר של פרקטיקות מקובלות באמנות העכשווית, שבעבורן ההיסטוריה הקצרה של האמנות העכשווית היא מחסן חלפים או נכון יותר מאגר מסמנים. זה ההקשר שעבודתה של שלם, "רודולף ואני", פועלת בו; וזה גם ההקשר לעבודה של אירית חמו המוצגת בתערוכה, "ריצ'ארד": רישום שמשוכפל בו דימוי איש המרלבורו מתצלום ידוע מאוד של האמן האמריקאי ריצ'ארד פרינס. (תצלום שגם הוא בתורו שכפול של דימוי מן המוכן.) עוד מוצגת בתערוכה סדרת קולאז'ים מעודנת, מצחיקה-מרירה של בועז קדמן, המורכבת מאיורים ומשורות טקסט שנגזרו מספרים ישנים. סדרת הקולאז'ים הזו פועלת בטריטוריה פיוטית דומה לזו של גולומבק בהציגה מאגר דימויים – מילוליים הפעם – שנקווים בו אבסורדים.

מאיזה כיוון ניגשת למושג ה'מחסן'?

טויסטר: "הרעיון של 'מחסן' בתערוכה הוא יותר של חלל סמנטי וקונספטואלי, פחות של מקום פיזי וממשי. 'מחסן' לא מסמן סיום של תהליך ליניארי בהכרח, אלא שלב או מקום שדברים עוברים בו טרנספורמציה.

"התערוכה, האמנות – הן גם סוג של מחסן. לחלופין, אפשר להסתכל על תולדות האמנות המודרנית – על מה שזמין בספרים ושאפשר להתייחס אליו באופן סלקטיבי – כעל מחסן. זה תקף גם לדברים אחרים בתרבות הפופולרית – מה שרוב האמנים עושים בעבודות שלהם. או שהאמנות כולה היא סוג של מחסן, או שאמנים מתייחסים לאמנות כאל pool, מאגר, וזה לא אותו הדבר. מהו "המקום של נחום" בתצלומים של יוסי ברגר? התצלומים הם מעשה פרשני שנעשה על משהו, פרשנות לעבודה אחרת שמצהירה על עצמה שהיא לא מוגבלת במקום או בזמן.

"העבודה של לורנס ויינר הייתה יכולה להיות כל התערוכה. זו הייתה יכולה להיות העבודה היחידה בה. היא הייתה נקודת המוצא בכל מה שנגע לרעיון של התערוכה, ל'מחסן' שהוא משהו לא ממשי. החלל שלנו כבר לא מקודד, ולכן אמנות היא דבר שמתייחס לזה בצורה יפה. היום במיוחד אין שום הכרח להתייחס לאף צורה, לאף פרק זמן או לאף מדיה, כי הפוסט-מודרניזם מאפשר להפוך קורפוסים שלמים של ידע למחסנים. זה טרנדי לאמנים צעירים בשלב מסוים בקריירה – אמצע תואר שני בערך – להיטפל לעבודה של אמן עלום שם, אולי מינימליסט באזור שנות ה-60-70 או כותב יחסית לא מוכר, להתייחס אליו, להיבנות ממנו. האידיוסינקרטיות הזאת שנקשרת לאמן עבר לא מוכר נעשתה כמעט הכרחית היום לאמן בדרך להצלחה, לפופלריות. בנקודת הזמן הנוכחית, או בעצם כבר מאז הפופ-ארט, המחשבה היא שהמציאות, שהעולם stands ready, שהוא available. המחשבה היא שהפרצפסיה מאפשרת 'למחסן' כל דבר.

"וכאן אני אגיד במאמר מוסגר שהעבודות שלי, שיכולות היו להיכנס לתערוכה, מתייחסות לדעתי לצילום ארכיטקטוני – כלומר לא לארכיטקטורה, לא במישרין. צריך לקחת בחשבון שבעולם הרחב צילום ארכיטקטוני זה לא משהו אזוטרי אלא sub genre, ספציפיקציה, התמחות.

התמחות שלא השתנתה מאז המודרניות?

"היא כן השתנתה. בכל מיני שלבים בעבודה שלי עניינו אותי דימויים נקיים, היפר-אסתטיים, מודרנה במקומות שונים – במסגרת ציונית או אמריקאית. ומצד שני, יש דוגמאות של דברים שאני עושה היום, אפילו בעבודה מוזמנת, שהם קומנט על ארכיטקטורה. הסביבה לא נוחה, דחוסה מדי, לא מאפשרת ייצוג אופטי מינימליסטי. אבל כאן בא המחשב ומאפשר את זה – קומנט על או בתוך הארכיטקטורה באמצעים של קולאז' ומונטאז', כמו שקורה אצל תומס רוף או יונה פרידמן.

"אבל אני רוצה לחזור לתערוכה. רציתי שיהיו בעיקר שלושה דברים: 1) מופשט; 2) פוליטי; 3) אסתטיציסטי. לא נראה לי שאלו אפשרויות סותרות. יותר מזה אני חושב שבארץ מה שקורה זה לא דה-אסתטיזציה, אלא היעדר אסתטיזציה של אמנות פוליטית – וזה נראה לי משעמם. לכן הבאתי את הוידיאו של איה קניוק ותמר גולדשמידט שלא נעשה במסגרת של אמנות, שהוא של שתי יוצרות אינטליגנטיות ורגישות שיש להן יכולות של אמניות, אבל הן לא אמניות – כי מצאתי בתוך הפוליטי שלהן משהו היפר-אסתטי. זה מצד אחד. מצד שני, בעבודות של אירית חמו ואפרת שלם, שלכאורה הן נמצאות בתוך האמנות, מצאתי משהו הכי פוליטי. משהו קשה, hardcore. הרעיון של רפטיציה, הומאז' ושרשור הוא מאוד מעניין ובנוסף הוא החלטה פוליטית. כלומר אסתטיציזם הוא החלטה פוליטית מאוד אמיצה וישרה בעיני בקונטקסט המקומי."

ינאי טויסטר הוא אמן וצלם שהציג בארץ ובחו"ל. "+מחסן" היא התערוכה הראשונה שאצר. התערוכה הוצגה בגלריה של בצלאל בתל אביב, 2-23.5.09.


[1] מתברר שהסיפור הזה מומצא. ואף על פי כן יש לו אחיזה לא מעטה בדברי הימים של אמנות המיצג. אני עצמי שמעתי אותו בשיעור תולדות אמנות כלשהו. עוד על כך ראו בערך שוורצקוגלר בויקיפדיה.

4 מחשבות על “עד שלא נותר בו אלא ייצוג של מה שהיה מנין שבא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s