Hogwarts

RoeyHeifetz10a.jpg

"הוגוורטס" אינה תערוכה תמאטית: החוט המקשר בין ארבעת המציגים בה – אנדריי לב, גילי אבישר, שגית מזמר ורועי חפץ – הוא רק בדוחק חוט של נושא, של טכניקה, או של מדיום. הארבעה הם בוגרי התוכנית ללימודי המשך של האקדמיה לאמנות בצלאל, שעבודותיהם התבלטו בתערוכת הסיום של התוכנית ב-2009, "חרושת". מבחינה זו, "הוגוורטס" (הקרויה על שם בית הספר לקוסמות מסדרת ספרי "הארי פוטר") היא כעין 'המשך' של 'לימודי ההמשך', מרחב תצוגה שמשתמר בו דבר-מה מן היחסים ומהשפעות הגומלין האופייניים למסגרת של לימוד משותף ושל עשייה. אך קיבוצם של ארבעת האמנים הללו בתערוכה חדשה, פחות משנה לאחר שהציגו יחד בתערוכת הסיום שלהם, יותר משהוא מציין שלב מעבר, הוא גם הזדמנות לשוב ולבחון כמה מהלכים אמנותיים מרתקים בעצם התהוותם; שכן ב"חרושת" אי אפשר היה שלא לחוש במגמה חדשה, מרהיבת-עין: אם להסתכן בהכללה, הסתמנה שם פנייה מעם הכיוון טקסט-דימוי, שהוא מוכר ושגור כל כך באמנות הישראלית, אל כיוון אחר – של דימוי היוצא מן החומר.

דמויות הפקידים השקועים בשרעפים, המאכלסות את הרישומים על נייר של רועי חפץ, בוקעות מתוך המצע שלהן כאילו עוצבו בטכניקת גריעה. לכל אחת מהן נייר משלה, רחב ממדים ומוארך, שקצהו התחתון מגולגל על הרצפה כמו שארית של חומר הגלם. הטכניקה העיקרית היא רישום בגרפיט שנוספים עליה חומרים אחדים, מונוכרומטיים: דיו, אבקת שיש וצבעי לק ושמן בגוני לבן. אנרגיית ההבלחה של הדמות, המזכירה פטריית עשן, מכתיבה את המקומות שהנייר מטופל בהם ואת צורתם. זוהי קומפוזיציה שנקודת ההתייחסות שלה אינה זו של מלבן הנייר הדו-ממדי, אלא זו של אובייקט בחלל.

הדמויות מביטות בצופה, בוחנות אותו במבט שהוא ממוקד ומצועף כאחד. רועי מספר כי ההשראה להן באה מדמויות פקידים, ובייחוד מספרנים. הריחוק שלהן נטוע בסדר, בארגון בירוקרטי שהתמדתו ועיקשותו מביאות לבסוף לידי טרנספיגורציה: הראש הבוהה עולה בסערה מעלה, כאילו אל מימד אחר, או שהוא מוכפל. עלייתו של הפקיד השמיימה, עם שהיא תוצר של עידון, של מופנמות ושל רגישות יתר – הרי שהיא מצביעה גם על מתח מעמדי: זה הנמצא שם כדי לשרת נאמנה צובר כוח בלתי מוסבר דווקא בזכות דבקותו בסדר דברים שלא הוא כונן, סדר דברים שהוא נעשה בהדרגה חלק בלתי נפרד ממנו.

בעבודותיו של גילי אבישר מוצאים שותפות-גורל חושנית בין אדם וחיה, שותפות שלעתים מוצאת את ביטויה במחוות של עולם התיאטרון ובאביזריו. לתערוכה הנוכחית יצר אבישר דמות ליצן צבעונית, תפורה בד ועטורה סרטים מבריקים. כשם שזו פיסת ביגוד זוהי גם דמות חסרת ראש, התלויה בחלל כמריונטה. המערך הגופני של חליפת הליצן (בנוסח הקומדיה דלארטה) בנוי בסימטריה פשטנית – רגליים כמו ידיים; נעלי הבלט, המחוברות בקצה אחד, מצביעות על הכיוון.

אבישר מספר כי הושפע מסרטו של אינגמר ברגמן "החותם השביעי", ובייחוד מסצנה אחת בו, של הופעת התיאטרון הנודד. קבוצת התיאטרון הקטנה, המונה זוג שחקנים ושחקן נוסף, מעלה קומדיה גסה ועולצת. בזמן שזוג השחקנים שר על עולם שהשתגע (והוא, כך מובן לנו, העולם הימי-ביניימי של המגפה השחורה) – על סוס מקרקר כעורב, על תרנגולת גועה ועל דג מעופף בשמיים, מתגנב השחקן השלישי, שפיתה בינתיים אישה מן הקהל, אל אחורי הבמה המאולתרת. הגעיות והיללות שהשחקנים מתבלים בהם את שירם, המעורבות בנערות סוסים ובקריאת תרנגולים מן הסביבה הכפרית, נעשות רקע מוזיקלי לסצנת פיתוי קסומה, שאף בה – כמו על הבמה – באים האנושי והחייתי לידי איחוד מבורך. עבודותיו של אבישר, הנשענות על חומרי גלם פשוטים המורכבים יחד בחן פיקאסואי מאולתר, שוכנות לבטח בגבולות עולם קסום זה, עולם שבסרטו של ברגמן הוא מופרע באחת עם כניסתה של תהלוכה דתית של לובשי שחורים, נושאי צלב, מענים ומעונים, הזורעים אימה ופחד בנוכחים כולם.

"בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים בגלריה נגא" – זהו שמה הארכני אך המדויק של אחת משתי העבודות שאנדריי לב מציג בתערוכה. העבודה היא עיגול פרספקס גדול וחלבי שהלוגו העגול של 'בצלאל' מודפס עליו בדפוס תעשייתי בצבע לבן. לב הוא אמן הסבור שאמנות איננה צריכה להביע דבר; לכול היותר, עליה להתאים לסיטואציה שהוגדרה מראש, ושלשמה נוצרה. את הלוגו הגדול של בצלאל יצר אפוא לב במיוחד לתערוכה בגלריה 'נגא', מתוך מחשבה שהוא הולם את הסיטואציה, נכון ומכובד, ואינו מסגיר שום מחשבה של האמן, לא על המוסד הלימודי ולא על מסגרת התצוגה. כל דבר אחר שיכול להתפרש ממנה – מכך שהלוגו נוטה להיעלם (שהרי הוא 'לבן על לבן'), ומכך שההדפסה אינה מדויקת (בגלל שהיא מבוססת על קובץ jpg שהתקבל ממחלקת הדוברות של בית הספר, לבקשת האמן) – הוא בגדר תוצר לוואי, עניין משני לעבודה עצמה, ובודאי שאי אפשר ליחסו לאמן.

עבודתו השנייה של לב מגיבה לכותרת התערוכה – לעולם הכישוף. זוהי שלישיית מטאטאי קש מהסוג הישן, שאת מוטות העץ שלהם קישט לב בעבודת יד עמלנית בדוגמא מדוקדקת לעילא. בניגוד לעבודת הלוגו, שנעשתה ללא מגע יד האמן, כאן בולטת מאוד עבודת היד. בעבור לב, מלאכת הקישוט היא ייצוג של זמן עבודה ארוך ומוחשי, שהוא תנאי ליחסים תקינים בין האמן ובין מי שבוחר לקנות את העבודה. אגב, שלוש המילים המרכיבות את שם העבודה – "חירות, שוויון, אחווה" – שזורות בתוך דוגמת הקישוט העדינה, ונראות אך בקושי.

ברישום אחד של שגית מזמר נראה אי סלעי, כתמתם, המתרומם מעל פני הים. גושי הכתם המרכיבים את האי צוירו ביוד רפואי, חומר נוזלי שהתקרש על הנייר והותיר בו קרום בוהק הנוטה לסגול. שלושת חלקי הנייר המרכיבים את האי מחוברים זה לצד זה במעין סטריפ רוחבי, והים – הוא מוקרן אל הדף ממקרן וידאו. האשליה של ריצוד הגלים (שכן תמונת הים הנעה מורכבת מרצף של תמונות סטילס) מתערבת בטפטופים שעל הדף, שעם שהם יבשים, נשמרת בהם עדיין מראית עין של נוזליות. ערבוב המישורים, זה של הדף וזה של הדימוי המוקרן עליו, יוצר תווך לא החלטי של רישום הנמצא תמיד בדרכו לאן שהוא – אולי אל הדימוי.

מוטיב ימי שזור ברבות מעבודותיה של מזמר. לעתים הוא קשור לעכו, עיר הולדתה, ולאירועים היסטוריים שקרו בה. צבעי המים, חומר אופייני למזמר, פועלים על המומנט ההיסטורי כחומר ממוסס: רישום אחר שהיא מציגה נעשה על פי תצלום תת-ימי מוקרן של ספינה מצי נפוליון, שהוטבעה מפגיעת פגז בריטי בעת המצור על עכו ב-1799, וכעת היא נחה על קרקעית הים. הרישום מוצג בחדר חשוך, מואר באור המקרן שמחזיר אליו, שוב, את הדימוי שעל פיו צויר לראשונה. התצלום המוקרן, תכלכל ואמורפי מלכתחילה, נבלע בציור הרווי כתמי צבע, והשניים מתלכדים בדימוי החורג מן הריאלי מבלי שיימצא לו מעגן במציאות חלופית: לעת עתה, הוא כול כולו סוגסטיבי.

טקסט שנכתב בעבור התערוכה "הוגוורטס" בגלריה נגא, 28.1.10–12.3.10

<p style="text-align: right;"><span style="font-family: Arial;" lang="HE">

2 מחשבות על “Hogwarts

  1. אחרי תצוגה מרשימה של רישומים גדולים בתערוכת סיום תואר שני בצלאל,רועי חפץ מציג רישומים גדולים שוב שהשנוי שחל בהם היא ההחלטה להוסיף"ציור" עליהם.
    וכאן העבודות נופלות לחוסר שליטה בציור, לחוסר שליטה של שילוב בין רישום לציור.
    מה ששידר מובהקות סגנונית וביצועית ומוזרות לא חוזר בעבודות בנגא.
    ולכן העבודות חלשות,ארטיות ונראות מאולצות לגמרי.

  2. תערוכה מאוד יפה. החלל מעניק מרחב נשימה לעבודות טובות של האמנים.
    הרישומים של רועי חפץ ממשיכים לרגש, ולהיות שונים מהנוף האומנתי פה. ההתעמקות שלו ברישום ובמאבק שלו עם החומרים החדשים שהוכנסו לרישום, רק גורם לך יותר להתרשם שיש פה מישהו שבודק את עצמו ואת הפעולות שלו, והתוצאה היא של פיתוח שפה מורכבת ובעיקר מרגשת.
    עבודתו של גילי אבישר קצת חלשה. יותר מידי מתכתבת עם פיסול אוביקט, וכתוצאה מכך לא מדוייקת וקצת משעממת. הוידאו כן מעניק עולם רב יותר בפרטים.
    שגית מזמר מפמפמת זיכרונות רישומיים יפים.
    אל העבודות של אנדריי, לצערי לא כל כך התחברתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s