ז'אן בטיסט דה כריסטי

במקרה התוודעתי לבמאי הצרפתי ממוצא אמריקאי יוג'ן גרין (או אז'ן גרין, כפי שהיה מעדיף בוודאי שיבטאו את שמו הפרטי: בהיגוי הצרפתי) ואל סרטו "גשר האמנויות". לא מזמן, במסגרת פסטיבל ישראל, הופיע כאן הרכב הבארוק הצרפתי המוערך "לה פואם ארמוניק" בניצוחו של ונסן דימסטר, בקונצרט שהביא, לאור נרות, רפרטואר מן הבארוק האיטלקי המוקדם. בתכנייה הובאו כמקובל נקודות ציון בהיסטוריה של ההרכב, הפעיל מאז שנות ה-90 המאוחרות. לצד היילייטס כמו ההפקה המצליחה והמוכרת יחסית של "גם הוא באצילים" מ-2004, צוין גם סרט עלילתי בהשתתפותו המוזיקלית של ההרכב, ובעיקר של הסולנית הנהדרת שלו, קלייר לפיאטר, שמשירתה המרגשת אפשר היה להתרשם גם בירושלים. "גשר האמנויות" של יוג'ין גרין, גם הוא מ-2004, עורר את סקרנותי, אך חיפוש קצר באתר האוזן השלישית העלה חרס. גרין ביים כבר ארבעה סרטים באורך מלא, אבל בספריית הווידאו של האוזן, המתנאה ברוחב יריעה בלתי-שגרתי, לא ממש שמעו עליו. מדובר אפוא, ככל הנראה, בבחור אזוטרי.

גרין הגיע לצרפת בשלהי שנות ה-60, ועיקר עיסוקו מאז היה בתיאטרון. ב-77 הקים קבוצת תיאטרון, Théâtre de la Sapience, שלצד עיסוקה בתיאטרון ניסיוני, החייתה רפרטואר צרפתי-בארוקי תוך השענות על קונבנציות ההופעה הבארוקית – כותרת גג שכוללת שורה של אלמנטים, כמו היגוי, מחוות גוף, כוריאוגרפיה והעמדה בימתית. בפנייה אל קוד ההופעה הבארוקית (שכיוון שנשכח כמעט כליל, היה כרוך במחקר מקיף שגרין ערך במקורות מן התקופה) היה משום צעד אוואנגרדי דווקא, ולא נטייה שמרנית. גרין סיפר בראיון שכשהגיע לצרפת התאכזב לגלות שכשמעלים מחזות מאת קורניי וראסין – שני ענקי התיאטרון הצרפתי של המאה ה-17 – בגישה המכונה "מסורתית", מדובר בעצם במסורת מאוחרת בהרבה, זו הבורגנית של עודפי הדרמה והפסיכולוגיה. גם מפרשנויות "מודרניסטיות", הנותנות דרור להתיילדות לא מרוסנת ולפרצי אבסורד, לא נחה דעתו.

20 שנה עסק גרין בתיאטרון, אך נואש מכך בסופו של דבר, מאחר שלא הצליח להשיג תמיכה ממסדית לפרויקטים שלו – דבר תמוה במקצת לגבי יוצר שעובד בצרפת, מדינה הנוהגת להרעיף תקציבים על מפעלות תרבות ביד רחבה. גם גרין הקולנוען (סרטו הראשון, "כל הלילות", יצא ב-2001) הוא סוג של דיסידנט תרבותי: "ארט-האוס", אותו סיווג קולנועי מתסכל משהו, שנדמה שיותר משהוא מחמיא לקולנוע מסוג מסוים (ולקהל שלו) הוא נועד להזהיר, הוא כמעט אנדרסטייטמנט ביחס לגרין. ולא מפני שסרטיו קשים במיוחד לצפייה – מי שמורגל ברוהמר, לדוגמא, יצלח אותם בשלום – אלא מפני שיש בהם גרעין קשה של קיצוניות ושל זרות, של התעקשות על סגנון חמור הנטוע במקורות תרבותיים מסוימים עד מאוד, כמו ציור אירופאי, קולנוע ברסוני, וכמובן, תיאטרון בארוקי. גרין, כך נדמה, הוא זר פעמיים: זר לחלוטין לתרבות האמריקאית של מולדתו, וזר גם במידת-מה לתרבות הצרפתית העכשווית, המפנה עורף, לדעת גרין, למורשתה העשירה.

במבט שטחי, "גשר האמנויות" קרוב הן סגנונית הן נושאית לרוהמר ולבמאי צרפתי נוסף, ז'ק ריווט. המילייה הוא אותו מילייה שגם הם מציגים, זה הפריזאי של אנשי אמנות ופילוסופיה והאחרונים מוצגים אצלם לא פעם, כמו אצל גרין, במבט לגלגני; גם ריווט ורוהמר, ממש כמו גרין, נשענים על עולם התיאטרון – אם בתור נושא ואלגוריה, כמו אצל ריווט, ואם באמצעות רפליקות מושלמות מדי, ועל כן תיאטרליות במכוון, כפי שרואים אצל רוהמר. אבל סרטיו של גרין חסרים אותו joie de vivre, אותו זיק של חינניות, שהצרפתים, גם ברגעי הציניות הקשה שלהם, אינם יכולים בלעדיו. לגרין אין שהות לעסוק בכגון זה; הוא כאן למטרות חשובות בהרבה, והתיאטרון אינו רק השראה בעבורו, אלא עיקרון מכונן.

לצופי הסרט תזדקר בודאי המלאכותיות המופגנת של העמדת הדמויות והבימוי. הדמויות מצולמות לרוב כשהן ניצבות במרכז הפריים ממש; הן פונות חזיתית אל הצופה ונושאות את דברן בארטיקולציה אטית ומעושה, תוך הבלטה חסרת שחר של כל הברה, אפילו כשהמדובר בדיאלוג יומיומי בנאלי. לעתים נוספות לזה גם מחוות ידיים תיאטרליות, המגבירות עוד את ההזרה של המדיום הקולנועי עד כדי אבסורד. זוהי תיאטרליות מסוג מסוים מאוד, שלא פעם מבקרי קולנוע מפספסים את המהות שלה: מדובר באותם קודים של ההופעה הבארוקית, שמטרתם לנהל את ביטויי הרגש ואת האינטראקציה הנאותה עם הצופה. במסגרת כזו, היעדר כל נטורליזם מגביר דווקא את האפקט על הצופה, ובל נשכח שבתיאטרון הצרפתי של המאה ה-17 הצופה הוא המלך (אם לא תמיד בפועל אז בכוח), ועל כן השחקנים מפנים אליו תמיד את פניהם, ורק לעתים רחוקות את צדודיתם או את גבם, כמקובל באטיקט החצרוני של הזמן.

אבל האמנות העיקרית העומדת במרכז "גשר האמנויות" אינה התיאטרון אלא המוזיקה: זו של המלחין האיטלקי הנערץ בן המאה ה-17 קלאודיו מונטוורדי. הסרט הוא למעשה סרט מפתח על סצנת הבארוק המתחדשת של שלהי שנות ה-70 וראשית שנות ה-80. שני גיבורי הסרט הם שרה, זמרת צעירה בהרכב בארוק צרפתי, ופסקל, סטודנט לספרות שאינו מוצא את עצמו ומזניח את לימודיו. השניים אינם מכירים זה את זה, וחיים כל אחד בזוגיות לא מוצלחת: שרה חולקת את חייה עם מתכנת טוב לב אך חד-ממדי שאינו מבין לנפשה המיוסרת והחצויה, ופסקל יוצא עם סטודנטית טכנוקרטית לפילוסופיה המתעמקת בהיידגר, שגוערת בו על שהוא מבטל את זמנו לריק (באחת הסצנות פסקל קורא בקול סונטה משל אמן הרנסנס מיכלאנג'לו על רקע מוזיקת פוסט פאנק. פעילויות מן הסוג הזה הן שמסיטות את פסקל מן העיקר, מן "הטרנסנדציה המטריאליסטית אצל אנדרה ברטון" נושא התיזה שלו). פסקל יתאהב בשרה לאחר שישמע את שירתה בתקליט, אבל זה יקרה מעט אחרי שזו תשים קץ לחייה בקפיצה מגשר האמנויות בפריז.

ב"גשר האמנויות", כאשר הדברים אינם קורים פעמיים (שתי חזרות מתוחות בהרכב של שרה, שתי פגישות מפוספסות בבית קפה על גדת הסיין, שני חילופי מתנות, שני ניסיונות התאבדות ושתי פרידות) הם קורים בסדר הפוך: ה"למנטו דלה נינפה" אותה קינה ידועה מאת מונטוורדי, מקדימה דווקא את המוות טרגי, ופגישתם המיסטית של זוג האוהבים על גשר האמנויות מתרחשת לא בחיים עצמם, אלא לאחר המוות – לפחות בשביל שרה.

אם נשים בצד את העלילה הדרמטית-רומנטית ואת המוטיב הבארוקי החוזר של אחדות אסתטית מתוך ניגודים, נישאר עם חומרים מענגים לא פחות, ולבטח עסיסיים בהרבה. הסרט מתאר כאמור את סצנת מוזיקאי הבארוק שהייתה אז בראשית התהוותה. מנהיג ההרכב של שרה מתואר בסרט כטיפוס אקסצנטרי בעל מבטא זר, הומו מוחצן אך א-מיני, רע-מזג ומהיר-חמה, קפדן ואופורטוניסט מתועב, מלכך-פנכה בווסט מרוקם. זהו בלי ספק דיוקן לא מחמיא של המנצח הידוע ויליאם כריסטי, גם הוא, כמו גרין, אמריקאי שהתאזרח בצרפת ושיקע עצמו עד צוואר בתרבותה. אם גרין הצליח, בקרב יודעי דבר, לקבל את הקרדיט על החייאת תיאטרון הבארוק הצרפתי, אזי כריסטי עשה אותו הדבר למוזיקה של עידן הבארוק בצרפת, אך בקנה מידה אחר לגמרי. כריסטי, החוגג כעת 30 שנים להרכב שלו, Les Arts florissants (משמעות השם "האמנויות הפורחות". בסרט קיבל ההרכב של שרה שם בעל צלצול בארוקי-פומפוזי דומה, Les Délices triomphants, או "התענוגות המנצחים"), עשה זאת בגיבוי תקציבים ממלכתיים נדיבים כבר מראשית ימיו של ההרכב – אולי כאותו ז'אן בטיסט דה לולי, מלחין החצר הגרנדיוזי והעריץ של לואי ה-14, שכריסטי שלף בכישרון כה רב מתהום הנשייה.

מחשבה אחת על “ז'אן בטיסט דה כריסטי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s