מי מפחד מגלריסטית בנעלי עקב

טלוויזיה, על בליל המסרים והדימויים העוברים בה ממילא, עשויה להיות מדיום אידיאלי ליצירה חזותית. כשהיא מושמת בקונטקסט טלוויזיוני, אמנות אינה זקוקה להרבה יותר מאוטונומיה יחסית, פינה חמה ונידחת בממיר – בתנאי שבמסגרת הזו ידה על העליונה. הסמיכות שבין דימויי וידאו אמנותיים, שלעתים הם שואבים את השראתם מהשגרה הטלוויזיונית ומגיבים עליה, ובין אותם הדימויים השגורים של המדיום המארח, הוא בבחינת בונוס נוסף, דיסוננס נחמד ומעורר השראה. בתנאים שכאלה יכולה האמנות לדמות לעצמה שהנה היא נבלעת בבליל הזה, בזרם הדימויים האינסופי המוסיף ומתקיים כאילו מכוח עצמו.

את ראשיתו המפוארת של מפגש מן הסוג הזה שבין אמנות חזותית וטלוויזיה יש לראות ככל הנראה ב-Good Morning, Mr. Orwell – הפקה טלוויזיונית מורכבת מ-1984 של נאם ג'ון פאיק, שהועברה בשידור חי לווייני ממספר מוקדים ברחבי העולם (ביניהם מרכז פומפידו בפריז) בערוץ שידור ציבורי בארה"ב. התכנית אירחה סופר-גרופ של ממש של מוזיקאים ואמני אוואנגרד, שרובם היו מזוהים עם הזרם הניו יורקי: ממרס קאנינגהם, ג'ון קייג', לורי אנדרסון (+ פיטר גבריאל) וריוצ'י סקאמוטו ועד אלן גינסברג, גו'זף בויס, פיליפ גלאס והתומפסון טווינז. הצייטגייסט האייטיזי העולה מרשימת האמנים האורחים הלם להפליא את סגנונו התזזיתי-הבוהק של מי שנחשב כחלוץ אמנות הווידאו. מסכי טלוויזיה הפולטים צורות דיגיטליות-פסיכדליות הופיעו במיצבים של פאיק כבר בשנות ה-60, ואפשר להבין את תשוקתו לממש פרוייקט בסדר גודל כזה: ליצור מין אזור אוטונומי ארעי בחסות האח הגדול, לשדר מסר של אופטימיות קוסמית, טלוויזיונית, כמחווה לדיסטופיה האורווליאנית.

אך מסיבות שונות, הנעוצות בהתפתחויות בווידאו ארט לא פחות מאשר בשינויים במעמדה של הטלוויזיה, הגיע הכיוון הזה לסוף דרכו. כעת, ובמפתיע, במקום שאמני וידאו ישחרו לפתחה של הטלוויזיה – אם לא לתווית איכות ממנה – כדי ללקט פירורי שעות שידור, הם עלולים לזכות ממנה לחיבוק דוב. בארה"ב משודרת זה כמה שבועות סדרת ריאליטי חדשה מבית ערוץ Work of Art – The Next Best Artis" ,Bravo. כמובן משמה זוהי תכנית ריאליטי, ובתור שכזו היא עשויה על פי כל כללי הז'אנר. הפורמט מבוסס ברובו על Project Runway, ריאליטי האופנה המצליח של בראבו, שהותאם בשינויים קלים להתחרות בין אמנים שלפני-פריצה.

כמו כל ריאליטי מאמריקה, גם "עבודת אמנות" היא טלוויזיה מספקת בהחלט ואף למעלה מזה. בשונה מהריאליטי המקומיות, אלה האמריקאות קלילות וחינניות יותר, וכשהמדובר במוצר שלא נועד להיות טראש גמור, מינוני הסחיטה הרגשית בהן אנושיים ונסבלים בהרבה. ריאליטי יש הרי מכל מיני סוגים, מפריק שואוז ועד סדרות באריזת דוקו איכותית. "עבודת אמנות" שייכת לסוג מובחן של ריאליטי הקרוי competition show, ובתוכו לתת-ז'אנר המבוסס על כישורים בתחום מוגדר. ואין הכוונה כאן ל-qualifications מסוג אלה שמשתתפי "ג'רזי שור" ניחנו בהם בשפע, כמו שיזוף מלאכותי, קיבולת אלכוהול והתנהגות שערורייתית; אלא בגל של התמקצעות שעובר על הריאליטי בשנים האחרונות: מה שהחל בדוגמניות ובשפים, עבר בהמשך לעיצוב אופנה, עיצוב שיער ודקורציה, והגיע לפי שעה עד סטייליסטים, מארגני חתונות, עורכי אופנה וקבלני שיפוצים. ככל שמדובר במקצועות אורבניים שמצטלמים היטב, הפוטנציאל נראה כבלתי-נדלה: זוהי טלוויזיה כ-internship מצולם.

וכעת, כאמור, גם האמנים בתמונה. הקונספט לא חדש לחלוטין, ונוסה כבר ב-Art Star, הפקה מבית Deitch Projects ששודרה ב-2006 בערוץ נישה קטן (Gallery HD, שנסגר בינתיים). על פי העדויות, הסדרה של ג'פרי דייטש, פטרון האמנויות של הדאון-טאון, ניסתה לעקוף את קלישאות הריאליטי, אבל נפלה תחת זאת לחנופה יתרה לדייטש. ב"עבודת אמנות" אין דמות מנחה דומיננטית לסגוד לה, אך העסק מתנהל על פי כללי הריאליטי המוכרים: בכל תוכנית מודח אחד המשתתפים, תמיד ישנו אתגר לעמוד בו, העריכה מנסה להעצים טייפ-קאסט אופייני וכל רמז לעימות או לפלרטוט רומנטי, ויש משפט מחץ נבוב שנאמר לפני כל הדחה: "Your work of art didn’t work for us". ובכל זאת, גם במגבלות הללו – או שמא בזכותן "עבודת אמנות" היא סדרה מהנה מאוד. מי אינו סקרן לראות כיצד מילאו את הפורמט הנוקשה אך האהוב של הריאליטי בתכנים הקרובים ללבו? כיצד ילהקו את הבימבו שנקלעה לשם כאילו בטעות, את איש התככים, את מי שזחיחותם תביא למפלתם, את החבר המפרגן והנאמן, את טיפוס ההילבילי האבוד, וכו' וכו'?

היתרון של "עבודת אמנות" הוא שאף על פי שכל מרכיבי הריאליטי נוכחים בה, מינון האלמנטים הדביקים-המוציאים-מן-הדעת צומצם באופן ניכר; ובמקומם תופסים את הזירה דברים מעוררי עניין: חבורת האמנים שקובצה לתכנית אקלקטית במידה, הן מבחינת גיל, ניסיון, התמחות, השכלה וקבוצה אתנית (נכון אמנם שאת ההיפסטרים הרזים ויפי-התואר לקח יותר זמן להדיח); פאנל של שופטים ומבקרים אורחים הכולל פיגורות כמו ג'רי סאלץ, אנדרס סראנו, ג'ון קסלר, איבון פורס-וילראל, ויל קוטון, דיוויד לה-שאפל ואחרים; טון משועשע, אירוני לפרקים, שמגיע פעם מהמשתתפים עצמם, פעם מהביקורות הניטחות עליהם, ולפעמים, שלא בטובתם של המשתתפים, מעריכה מגמתית העושה מטעמים מדבריהם ומיצירתם. וזה משעשע, איך לא.

נכון שמבחינת המשתתפים לפחות (אם לא מבחינת פאנל השופטים) הדרך המקוצרת אל התהילה כרוכה במחילה מסוימת על הכבוד האישי והאמנותי. זה פגם בולט של התכנית שאי אפשר להתגבר עליו, ועם זאת נדמה שמפיקי התכנית ביקשו בכל זאת, בגבולות מה שהז'אנר מאפשר, לשמר מראית עין של יושרה אמנותיתמה שלא פעל בהכרח לטובתם של מי שהלכו רחוק מדי (באתגר של עיצוב כריכה לספר, אחת המשתתפות היפכה את סדר האותיות של הכותרת, והודחה בסוף הפרק). ואולם בסופו של דבר, אפילו שברוב המקרים אפשר היה להצדיק את בחירות השופטים, האמנות עצמה משנית כאן ביחס לעולם האמנות. תהליך החניכה שעוברים המשתתפים עוד אלמנט חובה של סדרות המציאות מן הנמנע שיביא אותם ליצור אמנות טובה יותר; כמו בבתי ספר המציעים לימודי המשך באמנות, מדובר בעצם בהכנסתם בסוד הקודים הנהוגים בעולם הזה. ב"עבודת אמנות", בסוף כל פרק המשתתפים מציגים את פרי יצירתם בגלריה שנפתחת לקהל הרחב. המצלמה עוקבת אחר לחיצות היד החמות, הפטפוטים, הטפיחות על השכם, החיוכים. גם באינטאקציה שלהם עם השופטים והמבקרים, המשתתפים מתרגלים ז'רגון מקצועי ומחוות גוף אופייניות. כשייצאו משם, המפגש הבא עם גלריסטית קרירה בנעלי סטילטו יהיה, אולי, קל יותר.

לצפייה בפרקי הסדרה באתר Daily Motion

מחשבה אחת על “מי מפחד מגלריסטית בנעלי עקב

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s