אמש במועדון הקולנוע

גג בניין ברחוב חכמי ישראל, שכונת שפירא; כך וכך חובבי קולנוע, שני כלבים ותינוקת אחת ממתינים לסרט שיתחיל. שני סרטים בתכנית הערב: Saute ma ville, סרט קצר של שנטל אקרמן, ואחריו "רחוב 42" של לויד בייקון (בימוי) ובאזבי ברקלי (כוריאוגרפיה). אקרמן אינה מוכרת לרוב הנוכחים, אך כולם צוחקים במקומות הנכונים. "לפוצץ את העיר" הוא סרט נעורים של אקרמן, שעשתה כשהייתה בת 18. אקרמן עצמה משחקת בו: היא אישה צעירה ועולצת – שמא עולמת מדי – שעולה לדירתה בשיכון רב-קומות ומבצעת מין פרודיה של עבודות בית ופעולות דומסטיות אחרות. במחוות גדולות, הרואיות ורבות-הבעה, אך גם מגושמות להפליא, היא מנקה את הרצפה, מצחצחת את נעליה, מכינה את ארוחת הערב ואוכלת. אחר כך תמרח את פניה בקרם בתנועה חושנית-מתגרה. בסופו של דבר תפתח את הגז, תבעיר אש ותמתין לפיצוץ. קודם לכן, בהיפוך חד ולא צפוי של מצב רוחהּ, היא שירבטה על גבי המראה את המילים "הכול נגמר", משל היתה שחקנית גל חדש המחוללת דרמה אקזיסטנציאליסטית חריפה. הסרט מלווה בפסקול משעשע, נוסח מוגזם של רחשים מוקלטים הנשמעים בסינק משובש. ולכל האורך היא מהמהמת לה מין נעימה קלאסית מצועצעת – שופן-ליסט-רחמנינוב – במקצב ובסולם שנוטים לפרקים אל המסויט.

זהו סרט הביכורים של אקרמן, והוא נעשה ב-1968. בסרט הקצר הזה, שכל אורכו 13 דקות, סללה אקרמן את הדרך לענף מרכזי וחשוב באמנות הוידאו. אם ברוס נאומן וויטו אקונצ'י הם האבות המייסדים של אותו וידאו המבוסס על פעולה סתומה ומנכרת, על תיעוד של פרפורמנס טורדני, אזי אקרמן היא האימא של וידאו מזן אחר: של השתובבות אנרכית מול המצלמה. רבים מאוד מיוצרי הווידאו בחרו דווקא בדרך הזאת, שהשתרשה היטב בייחוד בעשייה צעירה וסטודנטיאלית, אך לא בה בלבד; חלקם, מן הסתם, אפילו מבלי שיכירו את יצירתה של אקרמן.

ובכן, מה הקשר בין זה ובין האקסטרווגנזות המלוטשות היטב של באזבי ברקלי? – כך תהו הנוכחים בקול רם. אין הרבה קשר כנראה, אם כי על כך אפשר לשאול את אסא איתן, מי שמארגן את מועדון הקולנוע ובוחר את הסרטים. לבד מן העליצות המוטרפת, המזג האובססיבי הנהנתני, אין קשר בכלל. אך אולי גם זה: בשניהם דמות של ingenue צעירה שנועד לה תפקיד מפתח, ושתזכה למירב התהילה בהמשך הדרך.

כך כותבת סוזן זונטג במסתה הידועה "הערות על קאמפ": "קאמפ בטהרתו אינו נעשה בכוונה, אלא בשיא הרצינות. אוּמן האר-נובו העושה את מנורתו ונחש כרוך סביבה אינו מתכוון להתבדח, אף לא להקסים. הוא כמי שאומר במלוא הרצינות: Voilà! האוריינט! קאמפ בצורתו האמיתית – כמו למשל, הנאמברים שהתקין באזבי ברקלי למיוזיקלז של האחים וורנר משנות ה-30 המוקדמות ("רחוב 42", "רודפות הזהב של 1933"; "… של 1935"; "… של 1937"; וכו') – אינו אמור להצחיק." (מתוך הערה מס' 19, "הערות על קאמפ", 1964. התרגום שלי.)

במבט לאחור אפשר לחלוק מעט על דעתה של זונטג. "רחוב 42", שהופק ב-1933, הוא כמובן מיוזיקל עשוי לעילא, מהנה ומשעשע. אך העין העכשווית נוטה פחות לחשוד בעבר שהוא תמים כל כך; קל לה יותר, משום מה, לייחס את קסמיו של הסרט – רובם ככולם – לכוונת מכוון. ולא מדובר רק במונטאז'ים הקליידוסקופיים ובמצלמה העוברת תחת רגליהן של ה-show girls (מסימני ההיכר המובהקים של ברקלי). ראשית כול, כמו בהרבה מן התפוקה ההוליוודית של שנות ה-30 וה-40, הצופה העכשווי נדהם מן החריפות חסרת הרחמים של הדיאלוגים, מן העקיצות הרצופות, ממשחקי המילים ומשאר רפליקות המתגלגלות על הלשון. שלא כמו הוליווד של עשרות השנים האחרונות, זהו בידור צרוף המיועד למבוגרים, והוא מהמם לא רק את העין אלא גם את האוזן.

אך שלא כמו המכמנים המיועדים לאוזן, שפע ההמצאות החזותיות ייחשף במלואו רק לקראת סוף הסרט, כמו קינוח אקזוטי מסעיר המאפיל על הארוחה כולה. הסרט, המתרחש בברודווי של שנות ה-30, מתאר חזרות של להקת תיאטרון לקראת הופעה קרבה, וסצנות החזרות – כמובן! – אינן מניחות לצופה לשער את סדר הגודל של המופע המוגמר. כאשר ירעיפו עליו, בסצנת הופעת הבכורה, עוד ועוד פעלולים מסחררים ופירוטכניקה משתכללת והולכת, הוא אמור להרגיש, בוודאי, שקיבל את מלוא התמורה לכרטיס שקנה, והרבה למעלה מזה. אפשר לשער שלקהל מוכה המיתון של שנות ה-30 זה לא היה דבר של מה בכך.

2 מחשבות על “אמש במועדון הקולנוע

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s