הציור של רקפת וינר-עומר: Via della rosa (חלק 1)

Rakefet4

רקפת וינר-עומר מגיעה אל הציור במהוסס. בטקסט שכתבה ב-2007, "חברים דמיוניים", היא מתארת את ההגעה אל הציור בשלבים. כמו יצירתה במדיה אחרים – הכתיבה, המיצג או הווידאו – הציור היה בשבילה התפרצות של אישה מן הפרברים. וינר-עומר עסוקה במיתוס ובאינוונטר של חיי האמן לא פחות משהיא עסוקה בתוצר הציורי גרידא. היא כותבת: "עבודה של מספר שנים בטקסט, וידאו וחומרים מתכלים, ותנאי מגורים שלא לפי טעמי, הביאו אותי לעבור לגור ב'זירה של הציור'".[1] "הזירה של הציור" היא אתר ההתפרצות הזאת; היא המקום שנשקלים בו זה כנגד זה חיי האמן, האמנית הרדיקלית והמתבגר.

שלבים-שלבים מתארת רקפת את הדרך שעברה מציור שהוא אנטי-ציור, סוג של עבודה העונה יפה לקטגוריה רעיונות-אסתטית – זו של המדרשה לאמנות ששם למדה – לציור על בד המבקש שיתבוננו בו בזכות עצמו, בזכות התייחסותו על קטגוריה ציורית מובחנת של "ציור רע". כל שלב היה כרוך בדו-שיח גלוי, מתריס ומאוהב כאחד, עם סביבה אמנותית משפיעה: עם מורים, פיגורות, אמנים ואמניות – קרובים כרחוקים, עם הקהל, עם ג'סטות מזוהות; זוהי סביבה פוליפונית שלמה, והיא מאכלסת את יצירתה: קהילה חיה ונושמת של "חברים דמיוניים", חרדת השפעה שהתערבבה והפכה למסיבה שתויה ומשתטה, דקדנטיות המתדרדרת לפרקים לוונדליזם עולץ ושווה-נפש.

הציורים הראשונים שהציגה, ב-1999, היו בעצם עבודות טקסט: אותיות שבלוניות רבועות, משורטטות על קרטון וצבועות זהב, שהרכיבו טקסטים בנוסח המוכר של מודעות היכרויות: "אשכנזייה איכותית חושנית ונשית! על תרופות קלות מאוד בגברים עם איבר מין מזהב טהור בלבד. מטרה רצינית".[2] זה היה תמהיל מדרשה אפייני: חומריות וביצוע פרוזאיים החוברים למסר סוגסטיבי רב-שכבתי, דו-משמעי לכל הפחות; מסר בוטה לכאורה המיועד בעצם לחוג של יודעי ח"ן, למיסטיקנים. על אף הקונוטציה המיידית של סדרת העבודות – זיווג תקני ואף מוצלח בין מיכל נאמן לדורון רבינא – רקפת מספרת שהמורה שהשפיע עליה ביותר בתקופת לימודיה במדרשה היה עידו בר-אל דווקא. עם עידו חתמה רקפת חוזה, שבו התחייבה להמעיט במילים.[3]

בשנים ההן, פחות משהייתה מחויבת למדיום כזה או אחר, להילה אמנותית מסמאת שיש המוכנים להישבע כי ראו כמותה, הייתה רקפת נעה ממדיום למדיום. דימוי האמן הוא שהעסיק אותה; והמתח שבין מיתוס האמן-הגבר לאישה הלֵאה והמרוקנת מן הפרברים התגלה אצלה כמתח מפרה. היא התמקמה בסטודיו בראשון לציון, עיר מגוריה, והחלה מציירת, כעידו בר-אל, על משטחים שמצאה ברחוב, דלתות בעיקר. המחווה למורה המוערך גלשה אצלה ממחוזות הדרמה הציורית המרומזת, מן הארוס האצילי-המיוסר על כּתמיותו הגורלית, לדרמה פרפורמטיבית המתחוללת במרחב הציבורי. אין בנמצא תיעוד של תהליך היצירה שהביא לסדרת הציורים מן הזמן ההוא, ושלא נועד מן הסתם אלא לעיניהם של עוברי אורח מזדמנים, אך בעבור האמנית מדובר היה במיצג לכל דבר: "[…] השיטוט ברחובות העיר, הצגת הגוף כסוג של פרפורמנס, סחיבת הדלתות ממרחק וגרירתן במעלה המדרגות לסטודיו, היו חלק מרכזי בפעילות. […] בהתייחס למעמד האמן בעיר, ובייחוד בעיר הפרבר, מסלול ההליכה היה כ'ויה דולורוזה'".[4] לאחר שנגררו הדלתות והועלו אל הסטודיו ציירה עליהן בחורות ערומות, פשוטות איברים ומתמתחות. הקו היה חסכני ומתגרה, קו שיותר משהיה בן-דוד רחוק של שרבוט מודרניסטי עילי היה קרוב ברוחו ליצירות האנונימיות שמוצאים על דלתות שירותים ציבוריים; קו מופקר, בן-בית מובהק במרחב הציבורי.[5]

אלה היו סימנים של רגרסיה והתבגרות; סימנים של גיל ההתבגרות. בציורים ה"גסים" שעל הדלתות הייתה גרוטסקיות אופיינית, מתבגרת; התרסה שמסווה את אי-הנחת שבתשוקה. כמה שנים אחר כך, בסדרת עבודות שראשיתה ב-2005, הוחלף מצע הציור במצע אחר, גם הוא ready-made. הדלתות העזובות, שגלומה בהן הבטחה לגאולה מודרניסטית, הומרו בחוברות פורנו הומואי. סדרת "פרצופי תחת"[6] הייתה כמשחק מחבואים: מבעד לדיוקנאות של אנשי עסקים מעונבים, שצוירו על פי תצלומים שהופיעו במוספי הכלכלה, בצבצו גופות גברים מבהיקות בשלל תנוחות חסרות מעצורים. בדומה לתעתועי עין אשלייתיים (ארנב/ברווז, צעירה/קשישה, זיגמונד פרויד/עירומה שרועה) אפשר היה לראות בהם פעם פרצוף, פעם תחת; פעם פה, פעם חור-תחת. הנחות הצבע, הפעם בצבעי שמן, צבעים תעשייתיים וספריי, היו חופשיות ודשנות. וינר-עומר באה ונכנסה אפוא אל הציור מן הצד, כאורחת לא-קרואה שפניה מועדות לחבל ולהשחית. העולם של מכניקת התשוקה ההומואית, כמוהו כעולם הכסף והעסקים, חסומים בפניה באותה מידה. זהו "עולם של גברים", והיא – מציצנית.

באותה עת נעשתה הוורדרדות לסימן היכר של עבודתה. עבודת וידאו שליוותה את סדרת "פרצופי תחת" הורכבה כמונטאז' של דימויים פורנוגרפיים עם תצלומים שהיא עצמה נראית בהם לועסת מסטיק ומפוצצת בלונים. זאת הייתה ורדרדות עדינה שנעה בין גון-עור ואיברים מוצנעים לַורוד האטום והסכריני של גיל הנעורים.

טווח דומה של ורוד הקיף גם את המיצב "Mitz" שהציגה ב-2007,[7] שהיה כעין הזמנה להתכנס במרחב האנרכי, המכמיר והמהוסס של נער או נערה מתבגרים. חלונות, משטחים, ציורים ורהיטים הוכתמו בספריי בוורוד בוהק. ספה לבנה מיותמת, זרועת כתמי שעווה וסיגריות, פנתה למוניטור קטן שהוצב על רצפת החדר והציג וידאו. החלל קושט בבובות פרווה – מהן שנתלו מן הקירות ומהן שהונחו על הרצפה: דובים, קופים, פנתרים ודמויות רכות אחרות, תפורות-בד וממולאות, שנועדו כמדומה להפיג את הבדידות. סימני הילדות התערבבו בבקבוקי אלכוהול ובבדלי סיגריות; הכול היה מוכתם יתר על המידה, דומע ונוזלי. על הספה שרוע היה בד ציור שעליו מצוירת דמות נוזלית, נבוכה. דמויות דומות, שגם הן צוירו בנוזליוּת רוויה ונכלמת, ניבטו מן הקירות; זה היה כעין סימפוזיון דומם, רִיק של מועקה מתאבלת. "העניין הזה עם הציור שמת וקם לתחייה כל עונה מחדש", כתבה רקפת בטקסט שנלווה לתערוכה, "העניין הזה […] לא ממש שלי. אבל אני בודדה. […] אני מרירה, והדיבורים האלה הסעירו אותי בזמנו. […] חשבתי שזה ישאיר אותי צעירה. חשבתי שתהיה קבוצת אנשים שזה ידאיג אותה ונוכל לדבר על זה".[8] אך מסתבר שלאיש לא אכפת; ובחוש של מטפלת באמנות יודעת רקפת שאת הקהילה המעורבת עליה לדמיין; היא יודעת שעליה להמציא אותה בעצמה.[9]

(חלק 2 – ורוד עמוק)

[1] מתוך "חברים דמיוניים", טקסט מאת רקפת וינר־עומר, 2007 (הוגש כעבודת תזה לתואר MFA, אקדמיה בצלאל).

[2] הסדרה, "זין קטן מזהב", הוצגה בתערוכה הקבוצתית "אריה ארוך – הזקפה באמנות הישראלית", 1999. גלריית פאר־המדרשה, תל אביב. אוצר: גיא בן נר.

[3] עבודת טקסט של וינר־עומר, שתוכנה הוא חוזה מטעמה בינה ובין עידו בר־אל, פורסמה בכתב העת "המדרשה 4 – אמנות/טקסט", 2001 (עורכת: נעמי סימן־טוב). החוזה אינו כולל התחייבות של וינר־עומר להמעיט במילים, ואולם הוא מתייחס לדרישה הזאת של בר־אל ולהשפעתה על האמנית כאל עניין מוגמר ובלתי הפיך כביכול – ככלות הכול, זוהי עבודת טקסט.

[4] מתוך "חברים דמיוניים", ראו הערה 1 לעיל.

[5] סדרת הציורים מ-3–2001, בשם "האמנית המסכנה", הוצגה בתערוכת יחיד של וינר־עומר, "?Do you think art should be so direct", ב-2006, מוזיאון ינקו דאדא, עין הוד. אוצרת: רעיה זומר־טל. התערוכה לוותה בטקסט של האמנית המתאר את המהלך האמנותי שלה בשנים האלה. צורף גם מניפסט שכותרתו "כדאי לאישה לסרב ללכת ל'מקומות העבודה'", שנכתב אף הוא בתקופה שעבדה על הסדרה "האמנית המסכנה". ראו קטלוג התערוכה "?Do you think art should be so direct".

[6] הוצג בתערוכה "?Do you think art should be so direct". ראו הערה 5 לעיל.

[7] "Mitz", מיצב בתערוכת הסיום של התכנית ללימודי המשך באמנות, "007", 2007. בצלאל, תל אביב.

[8] מתוך טקסט מאת רקפת וינר־עומר שנלווה לתערוכה "Mitz". פורסם במסגרת פנימית.

[9] על אותו עניין כתבה רקפת גם בטקסט החוזה מ־2001: "יחד עם זאת, כל צד שיראה לנכון להוסיף עיסוקי־יתר בכל הנוגע ל"סיטואציה", כדי להנציחה ולהעמיקה, לרבות דאגה הדדית לאינטרסים או למהלכים אחרים שיכולים לסבך עוד את המצב – יהיה רשאי לעשות זאת מסיבות של ניסיונות כנים להפגת הבדידות, מסיבות של אהבה ומסיבות של בוחן מציאות, גם אם באופן מילולי". ראו הערה 3 לעיל.

4 מחשבות על “הציור של רקפת וינר-עומר: Via della rosa (חלק 1)

  1. ספר החיים לא חקוק בסלע, וכל אחד כותב את הסיפור שלו.
    אין לי ספק, שהיופי בעיניי המתבונן, והרי לא רק הציור מובא לעינינו, והאמירה חזקה עלינו, עבודות נוגעות, בנפש, שהרי אם לא לא הייתי מקדיש זמן למחשבה.
    אדיש, אני לא!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s