הציור של רקפת וינר-עומר: ורוד עמוק (חלק 2)

G13VIRA01-image.jpg

האיכות המתאבלת של הציורים שהציגה ב"Mitz", שאופיינית גם לשאר ציוריה מן הזמן ההוא (7–2006), נוגעת בין השאר לשימוש בטפטופי נרות על בד הקנבס. טפטופי השעווה, היוצרים מבנים פיסוליים עשירים הבוקעים מן הציור כתבליט, משמשים כעין חלופה לדשנות האקספרסיבית המזוהה עם ציור השמן. היות שכך, הם מאפשרים לציור "לעבור" כאמנות הראויה להיתלות בסלון הבורגני; הם מתניעים את הטרנספיגורציה שמזכה את הציור בערך ובמעמד של יצירת האמנות (לא עוד חוברות הפורנו הבזויות…). אך המהלך המזגזג של רקפת לכיוונו של הציור – מהלך שערערה בו פעם על מצע הציור, ופעם על חומרי הציור – הוביל בסופו של עניין לציור בשמן על בד. במונחיו של איב אלן בואה (Yve-Alain Bois) המנתח את המיתוס האפוקליפטי שבבסיסו של הציור המודרני, את טלאולוגיית הסוף שלו, אפשר לומר שמעשה הקינה המגולם בהמסת הנרות מצביע על הקַבּלה של משימת האבל שעל מות הציור, על אבל שאיננו פתולוגי – כלומר, שאינו לוקה לא במאניה ולא במלנכוליה – ועל התמדתה של התשוקה לציור.[10]

המעבר לציור על בד, ובעיקר לציור בשמן על בד, קשור אצל רקפת גם בחומר נוסף בעל מעמד סימבולי, והוא צבע הדפוס התעשייתי. הדמויות המופיעות בציוריה בשלוש השנים האחרונות – למרות הטיפול הגדוש בהן, המעלה על הדעת עולם רגשי נפיץ ומסוגר של אמן אאוטסיידר, או לכל הפחות הוא מרמז על מטען רגשי עמוק של הציירת אליהן – הדמויות הללו באות בעצם, ממש כמו ב"פרצופי תחת", ממקור נייטרלי לגמרי: מתצלומי עיתונות. אך בסדרה החדשה יותר, הקרויה "ציור רע – חיים טובים", המנעד רחב יותר: לא רק אנשי העסקים המעונבים מופיעים כאן, אלא גם דמויות ממדורי האקטואליה, האופנה, הבידור, הספורט וכן הלאה. הדיו התעשייתי קושר את הדמויות הללו בחזרה אל המקור החזותי והטקסטואלי שלהן – העיתון המודפס – בבחינת "מדיו באת ואל דיו תשוב".[11] אך כאמור, הן לא תיוותרנה בשטחיותן הקרה והראוותנית. הציור, על עודפי הנוזלים שבו, יפיח בהן גופניות, ליבידו, רוח-חיים. זוהי חתירה שכנגד המדיום התקשורתי, מדיום שבטרם יבריח את הדמויות והדימויים מן החוץ הציבורי אל הפנים הפרטי, הוא עוטה עליהן מעטה חלקלק של ניכור.

ב-2009 הציגה וינר-עומר מיצב גדל-ממדים, "חברים דמיוניים", שהורכב כולו מציורים (ושובצו בו גם ארבע עבודות וידאו).[12] בממדיו, הצביע המיצב על נפח מרשים של עבודה בציור, ובייחוד בשמן על בד. אך רוב הציורים לא זכו להתלות אחר כבוד על הקירות: היו מהם שפוזרו על רצפת החלל, והיו ששימשו לבניית מבנה ארעי דמוי סוכה, או לקונסטרוקציית שולחן רעועה; ציור אחד, דו-צדדי וגדל-ממדים, הונח שעון אל הקיר, וצדו האחורי (המצויר גם הוא) פונה קדימה. איכות הציורים וכמוּתם העידה שהכניסה אל הציור התרחשה כבר; אך בצורת ההצבה הייתה משום הכחשה של ההישג, או אי-נחת מסוים על עזיבת הסטודיו והפקרת הציורים לבדם בחלל התצוגה. עבודות הווידאו, ששלוש מהן צולמו בעת הצבת התערוכה, הראו גלישה עיקשת מן העיקר לתפל: באחת מהן נראית האמנית כשהיא זוחלת על רצפת החלל ומשנעת בתוך כך את קבוצת הציורים שעל הרצפה; בווידאו אחר היא פותחת את אריזת הניילון של אחד הציורים בתנועות עצבניות ומגושמות, חסרות תוחלת כמעט. בכולן היא לבושה באותו הלבוש המוכר מעבודות וידאו וצילום קודמות שלה, לבוש שחור-ייצוגי של גברת מסתורית ומרוחקת, אישה לא יציבה, פזורת-דעת, ואפשר היסטרית.[13] מכל מקום, לא הציור הוא שחשוב: חשובה ההתהלכות בחלל התצוגה בחצאית הדוקה, גרבונים שחורים ונעלי עקב; חשובים האדישות, התסכול וחוסר הנחת; חשובה, כמובן, הדרמה.[14] גם בתערוכתה הבאה של רקפת, בגלריה שי אריה, הוּעד לציורים תפקיד משני כמעט, שכן האמנית עצמה שהתה בגלריה לכל אורך התערוכה, שכובה על מיטה.[15] הציורים הונחו בכל מיני מקומות משונים: חלקם נערמו בערימות מתחת למיטה; אחרים נתלו על הקיר מבעד לנייר אריזה חום.

ועם זה, בשתי התערוכות האחרונות האלה אי אפשר היה שלא לחוש בסגנון ציורי שהלך והבשיל, במחויבות ל"ציור הרע". בתור סגנון לעצמו, הציור הרע, יותר משיש לו מאפיינים ברורים, הוא מציין סוג של רגישות. מבחינה היסטורית זהו מצב ביניים, פסק זמן במלחמה בין כיוונים אידיאולוגיים מנוגדים – בין מסורת ציור תקנית ואוואנגרד, בין אמנות פופ ופוסט-מינימליזם. הציור הרע מפגין אדישות-מה לאמות המידה המקובלות לשיפוט אמנות; הוא סלחן כלפי קיטש ותוצרים אמנותיים שוליים, ועשוי לאמץ דווקא את סוג המחויבות של אמן אאוטסיידר, את ההתכוונות העזה, הילדית לעתים, שעומדת ביסוד הפיגורציה החופשית.

בתערוכתה הנוכחית, "הפה של הגברת נון", וינר-עומר מציגה בעיקר ציורים על קנבסים גדולים, והתלייה אינה נספחת לפרפורמנס או למיצב ציורי כלשהו. לראשונה אצל רקפת, לדמויות המאכלסות את הבד יש רפרנס בחיים האמיתיים, בחיי המשפחה או במעגלים החברתיים. אמנם גם כאן, כבסדרות הציורים הקודמות, הציור מתוּוך במקור דו-ממדי; אך במקרה זה אלו תצלומים משפחתיים (שאינם, עם זאת, תצלומים משפחתיים שלה), וההקשר לפיכך איננו כללי עוד, אלא אישי. אפשר לומר שאת מעשה ההחייאה של התמונות בעיתון מחליף כעת טקס וודו כלשהו: התצלומים הישנים הוגדלו למידת אדם, נוסף להם טקסט היוצא כאילו מפי הדמויות (כמו "תיזהרי, תירגעי"), ואיברים מסוימים, הפה בעיקר, הוגדלו והודגשו וקיבלו נופך מאיים, פטישיסטי אפילו.[16] דוגמא חוזרת של גולגולות או לבבות מפולחים בחץ מעטרת כמה מהציורים, והכפייתיות הזו, הטינאייג'רית, חוברת לקווקוו האינטנסיבי בטוש, המקושר לאמנות פרימיטיביסטית. הוורוד השטחי של פעם, שנע בין זוהר הפורנו לסכריניות שלגיל הנעורים, נעשה לוורוד עמוק – צבע ארגמן קטיפתי אופראי, או הגוון הרוטט של איברים פנימיים.

בין ציורי התערוכה יש שניים המבוססים על תצלומים מתכניית האופרה: באחד נראה אנסמבל של שתי זמרות המקיפות זמר – האחת נראית בצדודית ולבושה בשמלה בסגול עמוק, ואילו השנייה, שפניה אלינו, עטוית זר ולבושה בשמלה ירוקה בעלת מחשוף עמוק וחושני; הציור השני הוא של דואט, ככל הנראה של אישה וגבר האוחזים זה את זה בידיים פשוטות, כאילו בעיצומה של אריה סוערת. על פניו נדמה שהקישור לאמנות הגבוהה של אופרה – על אף התיאטרליות הברורה שלה, והסמיכות האסוציאטיבית לגודש הנמוך של אופרת הסבון וה-"drama queen" – זר מעיקרו ליצירתה של וינר-עומר, לאותו כיוון דומיננטי שהיא עצמה שייכה לז'אנר ה"פורנו פאנק". אך מבט מעמיק יותר מגלה שההיטפלות לחומרים נמוכים, לעזובה של המרחב הציבורי – ולעליבות של המרחב הישראלי בפרט – הבליעה מלכתחילה גם אי-נחת כלשהו וכמיהה לעושר תרבותי ולעדינות. עקבות האי-נחת הזה ניכרים לא פעם באופן שהאמנית מבנה את דמותה בעבודות הווידאו, אופן שיש בו זרות של מי שאינה שייכת לסיטואציה – של מי שפגמיה של הסביבה הפרברית, על רדידותה הפרובינציאלית, אינם מקובלים עליה. גם ההתנסחות החוזית, החוזרות שוב ושוב בעבודות הטקסט שלה, משדרת עמדה של מי שאינה רווה נחת מהמצב הקיים, והיא מבקשת להשעות אותו עד שיבוא משהו ראוי יותר. באחד הציורים גדלי-הממדים בתערוכה, שבו נראית בת לצד אימהּ, כתוב על הטישרט של הילדה, בעברית באותיות אנגליות, "חיים של אחרים". ההתפלשות בנמוך צופנת אפוא גם כמיהה לחיים אחרים – למה שיספק את העין, הגוף הלב.

(חלק 1 – Via della rosa)

נכתב לכבוד תערוכתה של רקפת וינר-עומר, "הפה של הגברת נון", החל מ-14.10, גלריה הקיבוץ, תל אביב. אוצרת: יעל קיני.


[10] ראו: איב־אלן בואה, "הציור: עבודת האבל". כתב עת "המדרשה 1", 1998. עורכת: נעמי סימן־טוב. תרגום: אלינוער ברגר. בעבור וינר־עומר, פעולת המסת הנרות נושאת גם משמעות מגדרית, והיא "כהמסה סימבולית של הפאלוס". מתוך טקסט התערוכה "Mitz", ראו הערה 8 לעיל.

[11]השימוש בדיו תעשייתי מבטא חזרה לעבודותיה הראשונות של רקפת בציור, שהיו כאמור עבודות טקסט, ולעיסוק שלה בקשר שבין פירוק השפה לפירוק האני: "כך נסגר מעין מעגל עם עבודות האמנות הראשונות שהצגתי, עבודות שעסקו באופן ישיר בשפה, בכתיבה, בחוסר היכולת לכתיבה: באובדן ערך האדם בהיותו מרודד לאיברים". מתוך "חברים דמיוניים", ראו הערה 1 לעיל.

[12] "חברים דמיוניים", תערוכת יחיד של רקפת וינר־עומר. סדנאות האמנים תל אביב, אוקטובר 2009. אוצרת: ורד זפרן־גני.

[13] הן בסגנון הציורי שלה והן בפרסונה שהיא מגלמת במיצגים ובעבודות הווידאו, וינר־עומר בוחרת במודע בפוזיציה של ההיסטרית, בעמדה של אישה מעורערת על גבול האאוטסדרית. זוהי עמדה מגדרית בעלת הקשר תרבותי רחב, והיא משמשת כמוקד של פרפורמנס, תיאטרליות, הומור והתרסה.

[14]הדרמה והתיאטרליות, ואתן החתירה לסנסציה ופרובוקציה, הם מוטיבים חוזרים בעבודתה של רקפת לאורך השנים. בטקסט "חברים דמיוניים" היא מתייחסת לחלוקת העבודה המקובלת באמנות המודרנית – אמנות אוואנגרד טהרנית ומאופקת מכאן, וקיטש, טראש וולגריות מכאן. בהסתמכה על מייקל פריד (Michael Fried) היא מערערת על החלוקה הזו, ומאתרת דרמה גם במשחק הכוחות של הציור הגברי, זה שאינו נוטה "להתלכלך" כביכול במוטיבים דרמתיים זולים. ראו הערה 1 לעיל.

[15]"A Happy New Year", תערוכת יחיד של רקפת וינר־עומר. גלריה שי אריה, תל אביב, ינואר 2010.

[16] הדחף לשנות את המציאות באמצעות האמנות – ואפילו הוא דחף עקר – ניכר מאז ומתמיד באמנותה של וינר־עומר: "המסת הנרות, וכפל המשמעות שלה כהמסה סימבולית של הפאלוס – כדי שתתמוטט אולי סוף־סוף הפטריארכיה, ותתמוטט גם הפטריארכיה של הלב: זו של הצופה וזו של מי שהכסף אצלה." מתוך הטקסט שנלווה לתערוכה "Mitz", ראו הערה 8 לעיל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s