על סף הרצון להאמין

mayagoldecho8110x192cm

צבירי עננים, ללא זכר כמעט לכל פעילות אנושית, מילאו את בדי הציור של מאיה גולד באחת הסדרות האחרונות שהציגה, Maritime מ-2008. בכמה מציורי הסדרה בצבץ האנך הנטוי קלות של תורן ספינה, כמין אינדיקציה רגעית לזמן ולמקום – לציביליזציה. שפת הציור הריאליסטית – הן ברקע הסוער והמעונן והן בקצות התרנים, המצוירים לפרטיהם בחזית התמונה, יכולה הייתה לעורר אמון. שמיים, אין בהם אמנם שום אחיזה מוחשית לעין; אך משום כך היו נושא מועדף על ציירי הנוף המודרניים של המאה ה-19, דוגמת טרנר וקונסטבל, שהשמיים בציוריהם דוחקים לעתים את קו האופק עד אל מחוץ לבד. אטמוספרה, אף פחות מן המים, היא שדה של מבע ציורי שאינו כבול כביכול אל אופני הייצוג של משיכת המכחול הפרטנית. אך דווקא משום כך – ובציור הנוף המודרני בעיקר – היא גם מעין חוזה של אמון בין הצופה לצייר, או נכון יותר, בין הצייר לבין מה שחזו עיניו. ואם הנאמנות לנימי-נימיו של הטבע היא המבחן העילאי לצייר הנוף, אזי כשמדובר בתופעה אטמוספרית חולפת, עול הנאמנות נעלה ומכובד עוד יותר.[1]

אך יש שני פנים לריאליזם, וציורי הנוף של גולד, המשתייכים רק לכאורה למסורת ציור הנוף המערבית, יודעים את השניות הזאת. באחד מציורי Maritime (ללא כותרת, 2008), עננות קודרת משמשת רקע לתורן הנישא באלכסון בחזית התמונה, אך בתחתית התמונה, בצדה הימני, מבצבץ ראשו של פנס רחוב כדורי, הניצב במאונך. ובציור אחר של הסדרה (ללא כותרת, 2008), שנדמה כמקפיא מערך עננות מסוים מאוד, נראה פתאום חוט שנח על נפח דשן של שני צבירי ענן, כאילו מגבש את התעבות אדי המים לכדי חומר מוצק. שפת הציור – כך מספרים הציורים האלה – היא שפה מפותחת עד כדי כך שנוח יותר לעין להאמין לשקר גלוי ומוצהר.[2] ואפשר שחשדנות הצופה צריכה הייתה להתעורר דווקא באותו ציור מציורי הסדרה  (ללא כותרת, 2008) התואם ביותר את תת הסוגה של ציור הנוף הנוף הימישכותרת הסדרה מציינת: כאן כבר נראה הקבץ שלם של תרנים שחבלים נמתחים מהם, וישנם אפילו דגלונים אדמדמים קטנים המתנופפים ברוח. אך את גוף הספינות אפשר רק לדמיין. מסגור התמונה וזווית המבט, הנוטה מעט מעלה, דוחקים אותם החוצה. (ואולי התרנים קרובים זה לזה יותר מדי כדי שיהיה איזה גוף ממשי לספינות הללו?)

מסגור התמונה וזווית המבט הן קביעות מכריעות בציור של גולד. סקירה רטרוספקטיבית של גוף העבודה שלה מראה שאחת לכמה זמן ישנה הסטה מבוקרת של זווית הפנייה אל הנוף, ובעקבותיה משתנה גם השדה הנקלט בתמונה. בעוד שמבט עִלי שלט ברוב הסדרות שהציגה עד Maritime, הרי שכאן המבט שלוח קדימה ונוטה מעט מעלה, נטייה שדי בה כדי "לפספס" את קו האופק ולהראות רק שמיים; ואולם, רק ב-Echo, סדרת הציורים הנוכחית שלה, שנעשתה לאחר עשור כמעט של עבודה בציור, נאותה גולד לאמץ סוף-סוף אותו מבט חזיתי "תקני" האופייני לציור הנוף. הציור של גולד, על שלושת גלגוליו העיקריים עד כה, נתון כמדומה לשררת הפרספקטיבה הקווית. היא זו שקובעת, כך נראה, את תכני הציור ואת מרכיביו. אך הרשת הפרספקטיבית המוטלת על ציוריה של גולד, ככל שגוברת אחיזתה – כך מתרבים בה החורים.

ציוריה המוקדמים של גולד (2003–2004), שהמבט מרחף בהם בגובה רב על פני ארץ המאוכלסת בדמויות אנוש קטנטנות, נהנו מחירות מפוזרת, דקורטיבית כמעט. האקצרה של הזווית העלית איננה מוחלטת עדיין, כפי שעתיד להיות בהמשך; ובני האנוש הקטנטנים, שגופם מתומצת בכמה משיכות מכחול חופשיות, נראים בעצם מזווית אלכסונית – נקודת מבט המראה אותם במלוא קומתם כמעט. בציורים מהשנים הללו נטלה גולד מהפרספקטיבה את משחקי הראייה שהיא מאפשרת, ולא את החומרה המחייבת שבה. במוצאי החג (2004) לדוגמא נראית תפזורת של עיגולים לבנים שקופים למחצה, בגדלים שונים, שֶחוטים לבנים משתלשלים מהם. מצד אחד אלו הם בלוני הליום, שבטיפוסם המהורהר מעלה (ולעבר הצופה) הם מרחפים מעל קהילת בני האנוש בערבו של יום חג – ילדים ומבוגרים, שבגדיהם הם נקודות צבע ססגוניות על הרקע הכחול-העמוק של התמונה. אך מצד שני, העיגולים הם מערך גיאומטרי המכוון להשיג מקצב דו-ממדי, מקצב שתורמים לו גם הססגוניות של פריטי הלבוש והצללים הנמתחים מדמויות האנוש – קווקווים כהים הפונים בכיוונים מנוגדים, בלתי סבירים בעליל.

חסכנות התיאור הפיגורטיבי, הדגש על המקצב, ריבוי הדמויות הקטנטנות ונושאי התמונות, השאובים לרוב מתרבות הפנאי או מהתקבצויות קהילתיות אחרות, התחלפו בציוריה הבאים של גולד באווירה קודרת יותר. ככל ששכללה את טכניקת הציור שלה, את מגע המכחול הפרטני, כך התמעטו הדמויות, כהו הגוונים והתכנסה סקלת הצבעים. בהדרגה מופיעים עננים בין הקרקע והצופה המצוי ממעל, ואחר כך באים צללי העננים, המוטלים על הקרקע בכתמיות אפורה ושטוחה, על מקום העננים עצמם. אם קודם לכן הופיע חוף הים כאתר שמשי ורחב-ידיים המאכלס בנחת את המון מבקריו (ללא כותרת, 2003), כעת הוא מאוכלס בדמות יחידה ומלנכולית, מתרחצת אחרונה שנותרה בחוף ביום סגרירי (Send, 2005). נקודת המבט, שקודם ריחפה ממעל ונפתחה אל שדה ראייה רחב, התקבעה כעת בנקודת zenith מאיימת, כמו עין סמויה החולשת על המתרחש. האפיון החדש של נקודת המבט מקביל להתהדקות הרשת הפרספקטיבית ולאווירה הקודרת והמסוגרת שבציורים. אפילו נותר מקום כלשהו לרגע של קסם, להבהוב של אור – כמו בצמד ציורי Make a Wish מ-2006, שנערה נראית בו כשהיא מלהטטת בתפוזים – הציורים כולאים לרוב את הדמויות במרחב סיזיפי, נטול מימד זמן, שהן נדונות לחזור בו על אותה פעולה עצמה: כמו בציורי הסדרה While למשל (2005), שבכל אחד מהם דמות הגורפת ערימות מתגבהות של עלי שלכת.

אך מרגע שמתייצבת הפרספקטיבה העלית ומתהדקת אחיזתה, נִבעים בה בקעים ראשונים, או מוטב – פתחי מילוט: צלליהם של עצים, חוטים ועמודי חשמל מתארכים בכיוונים מנוגדים על אספלט שלפני השקיעה (סדרת ציורי ערב עירוני, 2006), ויותר מכך, פתאום נדמה כאילו הדמויות וההתרחשויות שלמטה מודעות לעין הבוחנת אותן ממעל, והן מתארגנות בהתאם. בסדרת הציורים Restreet מ-2006, הדמויות נושאות מעל גבן וראשיהן חצי נייר גדולים, גדולים בהרבה ממידתן, שהולמים עם זאת את מידת עינו של "רואה כל-יודע" המתבונן בתמונה; אלא שמפאת גודלם כורעים החצים תחת כובד הנייר; ראשיהם המחודדים קורסים מטה והם אינם מסוגלים להורות שום כיוון.

חצי הנייר היו מהסימנים הראשונים לרגיסטר נוסף שהלך והתווסף לציורים, לכוריאוגרפיה של סימנים שהתעצבה אל מול העין העלית וקיבלה ממנה את מלוא משמעותה. המהלך הזה הגיע לשיאו באיפוק הסוגסטיבי של Sunrise מ-2009, שבו הצללה עדינה של צמרות שני עצים מוטלת על גריד צפוף של אבני מדרכה; עיגול של פתח ביוב המשורטט על הגריד יכול להידמות אפוא לשמש הזורחת מבין הצמרות. רעיון דומה מבוטא בציור נוסף מאותה העת, To Sea You מ-2009, שבו שתי נשים חותרות בסירות חסקה המוצבות זו כנגד זו: בהתאם למרחק של הציור מן הצופה, סירות החסקה עשויות להידמות לזוג עיניים; אך הסימון הסכמטי שלהן, המוסווה במתאר הסימטרי והדקדקני של הספינות – בה במידה שהוא מחייה מבט השלוח מהציור חזרה אל הצופה, הוא גם משטיח אותו, שכן החזיתיות הגמורה של דימוי העיניים והסימטריה המוחלטת שלו, יש בהן כדי להצמית.

ב-Echo, סדרת הציורים האחרונה שלה, עם הכנסת קו האופק לתחום התמונה, נוסף לראשונה אצל גולד ממד פרספקטיבי של עומק. באופן משונה, נדמה שהיומרה העומדת בבסיס הסדרה אינה להשיג אשליה של עומק, אלא לחבר מחדש את האינוונטר האשלייתי של ציור הנוף בצורה כה חלקה עד שתשעה את האמון של העין. ובמובן זה, על אף שנוסף ממד עומק לציורים, הם עדיין נאמנים לעקרון ה"שום מקום" ששלט בציורים גם קודם – לאותו מרחב הרמטי המתנודד בין השליית העין לבלתי-יאומן. ואם יש נוף שהעין נרתעת ממנו בחוסר אמון, הרי זה ייצוג של שמיים תכולים מדי, צמחייה ירוקה מדי, רכסים מושלגים ללא רבב, אגם שמימיו השוקטים משקפים כמראה את השמיים שממעל – או לחלופין, הרומנטיקה המובהקת מדי של נוף קודר לעת ליל. אותו המבנה הכללי של שרשרת הרים לרגלי אגם חוזר בכל ציורי הסדרה, אך פעם הוא מתקרב לטריטוריה של תצלום כרומו בברושור תיירותי, ופעם לברק המתכתי הכהה, הרה-הגורל, של קספר דוד פרידריך. כך או כך, האינרציה האשלייתית פועלת כאילו מכוח עצמה, והיא מובילה את מרכיבי התמונה, עד לפרטיהם הדקים  ביותר – בניינים, מדרונות או צמחייה – אל סף הרצון להאמין.

נכתב לקטלוג של מאיה גולד, "ציורים, 2010-2007", שיצא לרגל תערוכתה החדשה, "Echo" בגלריה אלון שגב (18.2-8.1.2011). אוצרת: הדס מאור.


[1] בספרו תאוריה של /ענן/ בוחן איבר דאמיש, היסטוריון של האמנות ותיאורטיקן, את כתביו של ג'ון ראסקין על ציור הנוף, ובעיקר את ספרו המכונן Modern Painters מ-1843, כמקרה מבחן של רטוריקת הנאמנות אל הטבע הנראה לעין (ו"המסתורין" הגלום בו, שנסתר ממנה) בציור הנוף של ראשית המודרניזם. עם כל ההערצה שרוחש ראסקין לציורי הנוף המעורפלים והרוויים של טרנר, והכרזתו הידועה על כך שעננים הם התכלית שהציור עומד לשירותה (“the service of clouds”), דאמיש מאבחן אצל ראסקין הצמדות לקו (לעומת הכתם) כמפתח להעברה נאמנה של העננים ומתארם אל בד הציור. ראו:

Hubert Damisch, A Theory of /Cloud/: Toward a History of Painting, trans. Janet Lloyd (Stanford: Stanford University Press, 2002) pp. 182–200

[2] לדיון בנושא האשלייתיות ושיבושה בציור של מאיה גולד ראו: לאה אביר, "הציורים של מאיה גולד", בתוך קטלוג תערוכת פרס קרן נתן גוטסדינר לאמנות ישראלית 2006 (תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2007).

מחשבה אחת על “על סף הרצון להאמין

  1. מדהים! אם אני הייתי ציירת הייתי מציירת רק סדרות עננים או שמיים כחולים, טבע, ים וגלים.. קודם כל זה ניראה הכי מדהים ויפה, הציורים הנוכחים פשוט מאלפים! ניראה לי שהצייר עצמו שמצייר את זה הוא הכי ניהנה מהעבודה עצמה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s