הזיות

ברכבת בדרך לפוזנן, שם יעצרו לחזרה עם התזמורת הקאמרית "אמדאוס", מנגנים הכנר רועי שילוח והוויולן אברי לויתן נעימה כמו-יהודית, חמימה ומתאוננת, שכמעט ונבלעת ברעש הנסיעה. כינור מטושטש משתקף בחלון הרכבת, שנוף יער מזרח אירופאי כהה, החולף במהירות, נראה בעדו; ועל זה גם נסבה השיחה: "אני תמיד… הנסיעות לגרמניה, כשנוסעים ליד העצים האלה, זה קטע, ש… כאילו אין לי קטע של שואה ודברים כאלה, אבל זה, שתמיד יש את העצים האלה – תראה, זה פשוט לא יאמן. ושיש חורף, שיש שלג, אז הרגעים האלה הם הרגעים היחידים ש… הרגעים היחידים שיש לי שפתאום אתה חושב, ואיי, להיות בקור, הקור זה משהו שקשה לי לקלוט אותו. זה אצלנו כל כך עמוק."

הנעימה שמנגנים השניים ברכבת אינה אלא וריאציה אטית מתוך פסקאליה מאת הנדל בעיבוד לכינור ולוויולה, אך היא מזכירה במפתיע את לחן "התקווה", את ה"נפש יהודי" ההומייה, למודת-התלאות והעיקשת. בטריילר היפה לסרטו החדש של דאגלס גורדון, K. 364: A journey by Train, מיד לאחר הווריאציה מושמעת הקדנצה מן הפרק הראשון של הסימפוניה הקונצרטנטית של מוצרט, שעל שמה קרוי הסרט. בקדנצה מנגנים שני הכלים הסולניים לבדם, ללא ליווי תזמורת. והם אמנם לבדם, כך נרמז, שני הסולנים שילוח ולויתן, בארץ זרה, קרה, אולי עוינת. ואולם, האביב המוצרטי המתבשר בתיבות המוזיקליות היפהפיות אינו מבושש לבוא, ובמהרה מצטרפת גם התזמורת כולה, על קרנות היער שתרועתן חותמת את הפרק (וגם את הטריילר הקטן הזה, שבכמה דקות כאילו עובר משואה לתקומה).

K. 364, שהוקרן במסגרת בפסטיבל הקולנוע בירושלים השנה, מתחקה על נסיעתם של לויתן ושילוח הישראלים מברלין לוורשה, שם יבצעו את הקונצרטנטית של מוצרט עם תזמורת "אמדאוס" של הרדיו הפולני (שמשכנה בעיר פוזנן), בניצוחה של אניישקה דוצ'מל. חלקו השני של הסרט מביא את הסימפוניה בשלמותה, על שלושת פרקיה, והחלק הראשון הוא הפרלוד המהוסס, האישי והיהודי, הפורט על נימי ההיסטוריה. כששני המוזיקאים מצולמים בעת חזרה על היצירה, נדמה שמתגלעת איזו אי-הבנה קטנה בין הוויולן והמנצחת בנוגע לטמפו, וצמד הישראלים עוברים מאנגלית עילגת לעברית ומתלחששים רגע ביניהם, בקורטוב אי-נחת. הכנר מסביר משהו לוויולן, כאילו משדל אותו להתיישר עם גרסת התזמורת. הכול ברוח טובה, כמובן. אבל בקונטקסט של הסרט, שמצלמתו מרפרפת רוב הזמן קרוב מדי לפניהם של הגיבורים, קרוב מכדי לשים את הדברים בפרופורציות, נדמה לרגע כאילו הם שני יהודים הנזהרים לבל יכעיסו את הגויים שסביבם. כמו העצים – "וזה בסך הכול עצים" – כמו שאומר לויתן בדברו על הנוף, האם אפשר לומר, בסך הכול אי-הבנה קטנה?

בטרם תגיע המצלמה לאולם הקונצרטים ההדור שבוורשה, בטרם תגלוש בנחת במדרגות שיש ובמעברים מחופי עץ, בטרם תלטף קירות מכוסי סטוקו בפוקוס רך מדי – יצלם גורדון גם בבריכה העירונית של פוזנן, הממומקת בבניין שהיה פעם בית הכנסת הגדול. עם הכיבוש הנאצי בפולין הוסב בית הכנסת שבעיר לבריכת שחייה לחיילי הוורמאכט, וכך נותר עד עצם היום הזה. (את סיפורה של הבריכה/בית כנסת בפוזנן כבר הכרתי, ומעבודת וידאו דווקא: "אנדרטה זמנית" של האמן הפולני רפל יעקובוביץ', שהוצגה כאן לפני שנים אחדות.) שם, מן הסתם, ניצבת הזיית העוינות הבלתי-נמנעת של הישראלי המבקר במזרח אירופה על קרקע מוצקה הרבה יותר (ולא שהעוינות תמיד הזויה בהכרח, אלא שהסרט עוסק דווקא בצד ההזייה). גורדון מצלם שם קבוצת שחייה אמנותית, וגם כאן לרוב בתקריב מטושטש ומתחת למים, ומצלמתו קולטת ברך חולפת, ירך מתנועעת, יד המבצבצת מן המים הכחולים-בהירים – כמו זו של טובע הנואש לעזרה?

מעניין לראות באיזו מהירות ובאיזו מידיות – ואולי לא לחלוטין במודע – משתחל גורדון, אמן סקוטי במוצאו, לנקודת המבט של הישראלי המבקר במחוזות הגזרה, נקודת מבט שלא תמיד היא מעניינת או מורכבת דייה. באיזו נכונות הוא מאמץ את החולין הישראלי, העילג לעתים, העומד אין-אונים מול עבר שהוא מפואר כשם שהוא טראגי. באיזו קלות הוא מסמיך ביוגרפיה משפחתית של השמדה ועקירה עם פטפוט אינטימי בין חברים – כמו למשל, אנקדוטה משעשעת מתקופת השירות הצבאי המשותף של שני גיבורי הסרט, שלויתן מספר בזמן הנסיעה ברכבת – ואת אלה עם רגש עמום, סתום, ושגב מוזיקלי.

אך הפערים הללו, המאכלסים סרטי מסע ישראליים רבים כל כך, אינם עיקר הסרט. גורדון מתחבר אל שילוח ולויתן דרך השניות שהם מייצגים. האחד בהיר-עור ושיער ופניו כפני ילד, וכשהוא מנגן פניו מתעוותות כאילו מתוך להט פנימי ומשונה עד אין קץ, בלתי נשלט; השני כהה יותר, מקריח ובריא-גוף, ובניגנתו פניו מפיקות תענוג שלם, אנין, כמעט לא מוסרי. ובהתאם לתימה המוזיקלית של הסרט, אלה שניים שהם אחד: דואו של ניגודים המשתלבים זה בזה להפליא, מונאדה הרמונית, אך רחוקה מהישג יד.

אפשר לצפות בטריילר של k. 364 באתר גלריית גאגוזיאן; גרסת המיצב של העבודה צפויה להיכלל בתערוכה של האמן במוזיאון תל אביב בשנה הבאה.

2 מחשבות על “הזיות

  1. תודה חמדה, כתוב נהדר.
    גרסה קאמרית אנונימית (לשישיית מיתרים) לפרסטו המסיים את הסינפוניה קונצרטנטה. מבצעים במהירות יתרה: ל'ארצ'יבודלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s