אפיזודת חלום

 

 

sleeping-jumbo

"היא תידקר בגיל שש, תירדם ותתעורר מאה שנה מאוחר יותר כשהיא בת 16. הילדות גם ככה נמשכת הרבה יותר מדי זמן", כך מסבירה צעירת הפיות את הצעתה-שלה להמתקת הכישוף שהטילה הפייה הרעה קרבוסה בנסיכה אנסטסיה, שאמורה היתה להידקר בידה בפלך במלאות לה 16 ולמות. סטייה זו מהנרטיב הידוע של שרל פרו היא רק אחת מהחירויות שנטלה לעצמה קתרין בְּרֶייה (Breillat), הבמאית הצרפתייה, בסרטה האחרון. ב"היפהפייה הנמה" שלה (La belle endormie), שיצא ב-2010, סיפור המסגרת מבוסס בחופשיות על משל "היפהפייה הנמה ביער" של פרו, אך עיקר העלילה הוא דווקא עיבוד חופשי של האגדה הפנטסטית של הנס כריסטיאן אנדרסן, "מלכת השלג".

בסרטה של ברייה, הילדה-הנסיכה אנסטסיה נדקרת בידה כשהיא בת שש, כמאמר הפייה (ולא כשהיא בת 16, כבמקור של פרו), והמסע המופלא שהיא עוברת בחלומה – חלום שהיא חולמת משך מאה שנה, עד הגיעה לגיל הנעורים – דומה מאוד למסעה של גרדה, הילדה גיבורת סיפורו של אנדרסן, בעקבות חברהּ קאי שנחטף על ידי מלכת השלג. התסריט שכתבה ברייה מן המיזוג של שתי אגדות הילדים הללו משמר יפה את אתגרי ההתבגרות השזורים בהן לכל אורכן – במובלע ובמופגן – אך מעקר אותן מן הסוף הטוב שלהן, השלם והמנחם לכאורה (והאם לא טמון מתח כלשהו בסוף הטוב של האגדות, או לכל הפחות אי-נחת, באשר הוא מכסה תחתיו אי-אלו משאלות שלא באו על סיפוקן, ובוודאי קונפליקטים לא פתורים?)

אשר על כן, אפיזודת החלום האנדרסנית, הממלאת את רוב-רובו של הסרט, נקטעת ממש לפני שיעלה בידה של אנסטסיה-גרדה לחלץ את אהובהּ הצעיר מטירת הקרח ומאחיזתה של מלכת השלג בו – היא שהקפיאה את לבו וגרמה לו לבוז לה ולפנות לה עורף. או אז אנו חוזרים לסיפור המסגרת: הנסיכה מתעוררת על מיטת אפיריון מאובקת ולגופה שמלת תחרה לבנה בסגנון מפנה המאה. הבחור שמעיר אותה משנת האין-קץ שלה איננו פיטר (בן דמותו של קאי בסרט), שאותו חיפשה ללא לאות בחלומה, אלא יוהאן, צאצא שלו, הלבוש בבגדי ההווה. השניים מתאהבים מיד, כמובן, אך מכאן והלאה העניינים מסתבכים.

ברייה, קולנוענית ותיקה, ידועה בעיקר בזכות הסרטים ה"שערורייתיים" שלה, כמו "רומאנס" מ-1999 או "אנטומיה של הגיהנום" מ-2004. בין שהם אכן שערורייתיים ובין שלא, היא עצמה בוודאי שאינה חוששת מאי-הסכמה, עימות או שערורייה. אפשר להיזכר בה, בברייה, עת ביקרה כאן בארץ והתארחה בסינמטק תל אביב, ולא טרחה להצטדק יותר מדי נוכח האשמות היסטריות שהטיחו בה כמה וכמה צופים נזעמים, ואולי אף קרתנים, אחרי הצפייה ב"אנטומיה של הגיהנום" – סרט נשי, מיני וחשוף, ממש כשם שהוא מסוגנן ועוצר נשימה. כך כאו כך, בשני הסרטים האחרונים שלה פנתה ברייה למחוזות של ילדות, סיפורי אגדה ומחסני תלבושות. גם הסרט שקדם ל"היפהפייה הנמה" היה מבוסס על אגדה משל פרו, הפעם "כחול הזקן" (2009), ואת "היפהפייה" שלה כבר לא היססה להגדיר כסרט ילדים – ובמידה רבה של צדק.

"היפהפייה הנמה" הוא בוודאי סרט ילדוֹת. בדומה לגיבורת "כחול הזקן" – הנערה הצעירה שללא מורא ופחד, וכנראה שמתוך סקרנות בריאה, מסכימה להינשא לכחול הזקן הנורא ששיסף את כל נשותיו – גם הילדה אנסטסיה, כיאה לגיבורת סרט ילדוֹת, אינה יודעת פחד מהו. היא אינה פוחדת מחלוף הזמן ומן מהקללה הקרבה ובאה שהוא מביא עמו; אדרבה, גם כך נמאסו עליה חייה כילדה (היא קצה במלמלות ובחנחוני הילדות, והיתה מעדיפה להיות אביר). מצדה אפשר בהחלט להאיץ את הזמן קדימה, לדלג על שנות הילדות הבלתי-נגמרות. כל החירות האנדרוגינית של הילדות מגולמת בילדה אנסטסיה, שהולכת לישון לקול תקתוקם הקולני של עשרות שעונים מעוררים, ונרדמת תוך קריאת ערכים במילון הגדול ("הרמפרודיט", לדוגמה), שהוא ספרה המועדף.

זמן האגדה, שהוא גם זמן החלום, מאפשר קפיצות בזמן; אך גם בו, כמו בהתבגרות, קורים הדברים תמיד בעתם ושלא בעתם: מהר מדי, לאט מדי. ברייה מפתחת להפליא את מוטיב ההתבגרות המשתלשל מעולם האגדה הקסום, המוגן והמסוגר של בת יחידה, ילדה-נסיכה, אל המונדה הסוריאליסטית, מלאת התשוקה של החלום, וממנה אל ההסרה הכואבת, אך המפכחת, של צעיפי הילדות. שמה של הגיבורה בסרט, אנסטסיה, הוא רמז ברור לאל-חוש, הרדמה, וחוסר תחושה (anesthesia). צורה נאה לעבור מילדות לבגרות, כשאת מורדמת וחולמת חלומות! אך בעת ובעונה אחת, הגיבורה מעוצבת כבת דמותה של אנסטסיה, בת הצאר הרוסי ניקולאי, שהיתה השריד האחרון לבית רומנוב. אנסטסיה שבסרט, ששקעה בשינה אי שם סביב 1900, מתעוררת ורואה את בנות משפחתה, האצילות הכבודות, כשהן קפואות במלבושי הפאר שלהן תחת מעטה של קורי עכביש. השתנו הזמנים. מן הפאר המגונן והאקלקטי של מפנה המאה היא עוברת אל ההווה, אל פריז פרוזאית ועכשווית. את מחלפות ראשה האדמדמות, הפרה-רפאליטיות, ואת שמלת התחרה המסתירה מחוך, מחליפים שיער חום חלק ושמלת מיני. רק נעלי סטילטו זרועות נצנצים שהיא עונדת לרגליה (כריסטיאן לובוטן) מרמזות על הייחוס לשעבר, האידיוסנקרטי כל כך, הטבוע בעצם בנפש פנימה: ההרגשה שאת נסיכה.

רבים נוטים לראות בקולנוע של ברייה ביטוי לסוריאליזם רב-המצאה והרה-משמעויות 'פסיכואנלטיות', אך בד בבד, ניכר שהם יוצאים מתוך הנחה שהוא חסר כל עיקרון מארגן – הערכה שקשורה ללא ספק לאפיון שלו כ'קולנוע נשי' (ראו למשל כאן, כאן, או כאן). נכון, ברייה עצמה מודה בראיונות עמה שצורת העבודה שלה מול שחקנים אינטואיטיבת מעיקרה, ושהיא עומדת על התכנים שביצירותיה-שלה רק בדיעבד (כאן); או ש"הכול מוכרע כבר בשלב הליהוק, ומכאן והלאה הסרט 'כאילו מביים את עצמו'" (כאן). הקולנוע של ברייה אכן מתייחד בחופש מתוח מאוד, המעלה על הדעת, לפעמים, שחקנים שנעזבו לנפשם על הסט בסיטואציה שברירית, מתוחה או כואבת, וכעת עליהם להתמודד בה כמיטב יכולתם. סגנון הבימוי הזה מחצין את המימד המוחשי והפיזי של אנשים ועצמים, ומכתיב ציר זמן שנדמה כארוך וצפוי פחות מזה של השוט הקולנועי הרגיל.

אך די לקרוא בסיפורו של אנדרסן כדי לראות עד כמה מובנית האינטרפרציה של ברייה לטקסט. אפיזודת החלום, המהווה את לב הסרט, נדמית במבט ראשון כמחווה לעושר ההמצאתי של סיפור כ"עליסה בארץ הפלאות". מאכלסים אותו גמדים, לבקנים, צוענים, טירה מצועצעת, הררי ממתקים, מרחבי שלג, נסיכה ונסיך. אך רוב רובם של הדמויות והמוטיבים באים מתוך הסיפור של אנדרסן, או סוטים ממנו באופן מושכל – כווריאציות על נושא שהוכתב מראש. מבין כל אלה, חשוב יותר מכול לציין את הלייטמוטיב של "מלכת השלג": יציאתה של הילדה גרדה, לבדה, אל העולם הרחב והגדול. ואילו סרטה של ברייה, הוא מסתיים במילים האלה של הגיבורה, שהיא לוחשת לאהובהּ: "אתה מבין, יצאתי לי לבדי אל תוך העולם שלך".

2 מחשבות על “אפיזודת חלום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s