תוך ציפייה מתמדת לנס

איזו נוכחות יש לוולטר בנימין, אם בכלל, באמנות הישראלית? האם נטמעה החשיבה הבניימינית בשיח האמנותי כאן, ואם כן, באילו אופנים? על פניו מדובר בשאלות כבדות-משקל, הנוגעות בשני תחומים נפרדים ורחבי-יריעה: הקורפוס הבנימיני מכאן, על יחסו הדיאלקטי, החוזר-ונשנה, למגוון נושאים חזותיים – למן היצירה האמנותית והפנומן האסתטי, ועד למה שקרוי "חרושת התרבות"; והאמנות הישראלית של השניים-שלושה עשורים האחרונים מכאן, מאז החלו כתביו של בנימין לצאת בתרגום עברי. מעבר לפיתוי המתמיד הגלום במיתולוגיזציה של דמותו של בנימין – כאן כמו בכל מקום אחר – השיח התיאורטי האופף אותו רואה אותו לא פעם כאיש שהקדים את זמנו, כהוגה שכתיבתו הקדחתנית, הכמו-תאולוגית, שכאילו לשווא הידפקה על סִפּה הנעול והטראומתי של מחצית המאה ה-20, מכוּונת בעצם אל העתיד: עתיד שהוא הווה אוורירי יותר ובטוח בעצמו פחות, ועל כן נכון יותר לקבל את הדיאלקטיקה הבניימינית, העשויה קרעים-קרעים; הווה שהמרקסיזם מעובד בו לדיסציפלינות חדשות וקוסמות, כמו לימודי תרבות ותרבות חזותית.

מדובר בעצם במיתולוגיזציה כפולה, כי האפותיאוזה של בנימין האיש הולכת לרוב יד ביד עם הטרנסנדנטיות בזמן שנהוג ליחס לכתביו. כאן כמו בכל מקום אחר, המיתולוגיזציה הזו עושה מבנימין חומר-גלם נוח לרפלקסיה, גם אם מדומָה, לאתר של הדהוד פואטי אינסופי. ואמנם, נראה כי מפגש כזה בין בנימין והאמנות הישראלית, אך בעיקר בינו ובין הכתיבה עליה, מתרחש זה שנים כדבר שבשגרה. במידה שאפשר לדבר בפשטות כזאת על תנועה בין טקסט תיאורטי לפרקטיקה אמנותית, במידה שאפשר לאבחן, בתנאים כאלה, מקרה של השפעה, בנימין מצטייר, לכל הפחות, כרפרנס פופולרי. ההילה המיוחדת האופפת אותו, והמחבלת לא פעם בהבנה מספקת של כתביו, מעצבת אותו כהוגה מלנכולי השולח מבט מהורהר, ואולי אף מרוחק, בסכום האסונות של ההיסטוריה. הפסקה על מלאך ההיסטוריה, מתוך התזות על מושג ההיסטוריה, היא כנראה הרפרפנס הפופולרי ביותר מבנימין שמוצאים בכתיבה על אמנות בארץ. "מלאך ההיסטוריה" הוא שם קוד להיסטוריה של מנצחים, היסטוריה אסוֹנִית, חסרת רחמים, שבמהלכה קדימה קוברת תחתיה המון-אדם חסר ישע. מטרותיו של בנימין בחיבור הזה – ביקורת המוסר הבורגני של הסוציאל-דמוקרטיה ואוזלת-ידה במיגור הפשיזם, לצד ביקורת ההיסטוריציזם ואפיון נקודת המבט של ההיסטוריון המטריאליסטי – אינן מעניינות בדרך כלל את מצטטי הציטוטים.

אולי אין זה מקרה שכוונותיו של בנימין נוטות להתפספס. בנימין מציג את רעיונותיו באמצעות שזירה דיאלקטית של פיגורות וציטוטים, האמורה להוליד 'הארה' רעיונית. אם בוחנים את הכתיבה השוטפת בארץ על נושאים של אמנות וצילום בהתייחסם אליו – וכאן יש להוציא מן הדיון את פרויקט המחקר המתמשך של אריאלה אזולאי, שאכן מנסה להטמיע את בנימין בצורה מלאה יותר – נתקלים באזכורים נקודתיים בלבד, כמו-מקודדים, בשוליהם עניינים מעניינים שונים. בעצם האזכור של מושגים, שמות ופיגורות כמו "בנימין", "בודלר", "משוטט", "שיעתוק", "הילה", וכן הלאה, מבקשים הכותבים הללו לנכס לעצמם עולם תיאורטי שלם, מחשבה קוסמת ורבת רבדים, מבלי לרדת בעצם לעומקה, או אפילו להשתמש בה. אך זהו מעט שאינו מחזיק הרבה. אזכורים כאלה מתירים את הזיקה הדיאלקטית העמוקה בין פיגורה למחשבה העומדת בבסיס המפעל הבנימיני. כהלומי קסם נאחזים הכותבים הללו בצד הדימויִי של הכתיבה הבנימינית, מתהדרים בה כבקישוט תאורטי, כמו סיכה על דש בגד. (תרגומו של דוד זינגר לשני כרכים מכתביו של בנימין, "המשוטט" ו"הרהורים" – תרגום המתייחד ביופי מהורהר ומסורבל במידת מה, גם כאשר הוא שגוי או לא מדויק – מקשה בתורו על הבנה צלולה של רעיונותיו של הפילוסוף.)

אם הכתיבה על אמנות מתקשה בדרך כלל לחדור את המעטה הפיגורטיבי של ההצגה הרעיונית הבנימינית, כאשר מדובר במאמנים חזותיים – על אחת כמה וכמה. הללו נוטים, מטבע הדברים, ללכת שבי אחר הדימוי, אחר הקונקרטי, ואין פלא שהם נוהים ביתר שאת דווקא אחר הגורל העגום של בנימין, אותו פליט יהודי נרדף שסיים את חייו בחדר מלון בעיירה קטנטונת בקטלוניה, לאחר שחצה בגניבה ובקשיים את הגבול עם צרפת. האתר הקונקרטי של המוות הוא משהו בטוח להיאחז בו, והאמן חונך לחשוב שמקום מחזיק ממילא רבדים נוספים, תחתיים, שסופם לעלות אל פני השטח ולהתגלות בהינתן החשיפה הנכונה. הם נוהים אחר פּוֹרבּאוֹ, התחנה האחרונה, מתוך תקווה – ואולי ציפייה לנס? – שהמקום הזה כבר מכיל בתוכו, כמובן מאליו או כנספח, גם את מלוא התהודה הפילוסופית של בנימין ההוגה. אותם אמנים הופכים את בנימין לפיגורה חדשה, למלאך בודד שפניו אל העתיד אך הוא מעופף אחורנית מכוחה של נוסטלגיה, נשאב חזרה אל עברו במערבולות של היסטוריה טראגית ומלאת תוגה (בניגוד למלאך ההיסטוריה של בנימין, שפניו אל ההיסטוריה אך הוא טס באי-רצון קדימה, ברֶוֶורס, נהדף בעוצמה אל העתיד מכוחה של קידמה). לא שיש מלכתחילה איזה הכרח להיות מושפעים מבנימין, לנכס או להטמיע את תכניו; אך אין זה מקרה, כנראה, שאותם אמנים החשים עצמם קרובים לבנימין הם גם אלה המבכרים לבנות לו אנדרטאות.

ישנם שני מקרים מייצגים, מובהקים כאלה. לא דני קרוון, שתכנן את "מעברים" (94–1990), האנדרטה לבנימין בפורבאו, ולא אורי גרשט, שהקדיש עבודת וידאו שאפתנית לבנימין, "Evaders" (מ-2009), שצולמה בפורבאו ובדרך ההררית המובילה אליה, אינם חשים שום צל של אי-נחת בהכריזם שבנימין הוא "נפש אחות" (קרוון, מתוך אתר האינטרנט של אתר ההנצחה בקטלוניה), או באמירה כגון "אני מוצא נקודות השקה רבות בין העיסוק שלי לעבודה של בנימין" (גרשט, מתוך ראיון עמו באתר "וואלה"). מי יתננו נפשות אחיות כאלה, כבנימין, או עיסוקים כאלה? בכל אופן, גם גרשט וגם קרוון, שניהם אמנים מצוינים בתחומם, מבלבלים בלבול מצער בין גורלו של בנימין, בין הכוח הרטורי של כתיבתו והמעמד המכריע של נושאיה מכאן, ובין הרצון להוקיר אותו מכאן, המיתרגם אצלם למחוות רומנטיות ומלאות פאתוס, שחושפות אי-הבנה עמוקה (וזו, אולי, עדות לכשעצמה להטמעה הבעייתית והלא מספקת של בנימין בשיח האמנות כאן).

האנדרטה לבנימין בנויה לצד בית הקברות שבו נקבר לראשונה, כאלמוני, לאחר ששלח יד בנפשו ב-1940 בנטילת כדורים. זהו ציר ישר עשוי פלדה, מעבר דמוי-מנהרה החוצה כמה מישורים בנוף ההררי של המפרץ, ומסתיים בשיפוע הנטוע אלכסונית על הצוק הפונה אל הים. הזווית ההתאבדותית הזו – או לחלופין, הזמנה לפרוש כנפיים ולעוף – נעצרת בזגוגית הממסגרת את נוף הים, ועליה מילותיו אלה של בנימין: "קשה יותר להוקיר את זכרם של חסרי השם מאשר את זכרם של הנודעים. ההבנייה ההיסטורית צריכה שתהיה מוקדשת לזכרם של כל אותם חסרי השם." (מתוך ההערות לתזות על מושג ההיסטוריה). זוהי עבודה טיפוסית לקרוון, המשתמשת במשאבי הנוף ומשתלבת בהם ליצירת אמירה חותכת, קלסיציסטית מאוד ורוויית סימבוליקה. היא מופיעה בפריימים האחרונים של סרטו גרשט, שיש לראותו לפיכך כמחווה כפולה: לבנימין ולקרוון כאחד. הסרט בן 14 הדקות, המוקרן בשני מסכים, מתחקה אחר דמותו של הלך אלמוני, הנראה כפליט. בטקסט הנלווה מוסבר שהדמות היא הֶלחֶם של שלושה: בנימין עצמו, מלאך ההיסטוריה ופליט נצחי. שמוט-פה, הלום-מבט, זב-חוטם וגלמוד הוא מתקדם בדרך ההררית, והליכתו נכאה ועיקשת. בין לבין משולבים בסרט נופים מסולעים, נשגבים עד מאוד, שעברו עיבוד דיגיטלי כדי שיידמו לציוריו של קספר דוד פרידריך. לקראת הסוף מצולם האיש על מיטה בבית מלון מיושן, אך הסרט מסתיים בצללית של האיש הנראה מגבו בתוך מנהרתו של קרוון – לחזק את מה שנרמז כבר באנדרטה עצמה: שראוי היה יותר לפילוסוף נודע ומכובד כבנימין להתאבד בקפיצה.

אחד הטקסטים המוקדמים של בנימין, "על מקורו של מחזה התוגה הגרמני", כבר מכיל בתוכו את התמות העיקריות, את דרכי הביטוי ואת הניתוח הדיאלקטי שאפיינו את כתיבתו לכל אורכה. בפרק חשוב מתוך הספר הזה, "האלגוריה ומחזה-התוגה" (שתורגם לעברית), מבקש בנימין לעשות רה-הביליטציה לצורת הביטוי האופיינית של אמנות הבארוק, היא האלגוריה, כנגד ההתקפות המאוחרות מצד הקלסיציזם והרומנטיקה. בנימין, כניטשה לפניו, סלד מן הרומנטיקה; והוא צידד באלגוריה הבארוקית כנגד הסימבול – שהוא התכלית הנאצלה של הקלסיציזם – בהציעה קידוד דיאלקטי של שרשרת האסונות שהם-הם ההיסטוריה, אסונות המוכנעים בה בדמות שייריה של התרבות – חורבות, פרגמנטים, הירוגליפים. אותו מעשה מרכבה של שיירים זיהה בנימין גם באמנות הסוריאליסטית, שעל כן ראה בה פוטנציאל פוליטי נפיץ. המקטע, כותב בנימין ב"אלגוריה ומחזה-התוגה", "הוא האציל שבחומרי היצירה הבארוקית. שכן אופייני לאותן יצירות הוא העמסת מקטעים ללא הרף, בלי התכוונות חמורה אל מטרה, והישנותם של סטריאוטיפים להגברת העוצמה, תוך ציפייה מתמדת לנס." גם אם בנימין אשם במשהו בתקווה שנוח לנו לטפח, שמקטעים ופרגמנטים יכולים להצטרף יחד ובדרך נס להוליד משמעות – ואולי דווקא בשל כך – האנדרטה היחידה הראויה לו היא זו העשויה גרוטאות. שכן, מושג ה'הארה' של בנימין, אותו ניצוץ של הבנה שמצטלל מצירופם יחד של מקטעים, אינו רק עניין תאורטי: "כנס במובן זה ראו ודאי אנשי-הספר של הבארוק את יצירת האמנות." (שם).

הטקסט פורסם גם במוסף "גלריה" של "הארץ"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s