תחום המושב

684378_aqsk8vTpnX6e+awLgCUWeKizAYdrsotiYoePtXV3fyc

לא ידעתי זאת בתחילה, אבל בתצלומים משל סוון מארקווראט (Marquardt) נתקלתי פעם בעבר. מארקווארט, הידוע בעיקר כדורמן המיתולוגי של הברגהיין, מועדון הטכנו המפורסם בברלין, הגיע לתל אביב לרגל תערוכת תצלומים שלו, שהוצגה כאן במועדון הבלוק (וששולבה גם במסיבה עם כמה מדיג'ייז הבית של המועדון הברלינאי). בשנות ה-80, טרם שיהיה מעורב בסצנת חיי הלילה שפרחה בעיר לאחר נפילת החומה, היה מארקווארט צלם צעיר בברלין המזרחית. תצלומיו התפרסמו במגזין האופנה Sibylle, מהבודדים מסוגו שיצאו לאור ברפובליקה הדמוקרטית הגרמנית, והוא תיעד לצד זה את חבריו, טיפוסים מסצנת הפאנק שמעבר לחומה. כמה מתצלומיו מהתקופה הזו, סדרת דיוקנאות בעירום חלקי או מלא של נשים וגברים – גופים אקספרסיביים, מתפתלים, מתענגים-מעונים, בסצנות ארוטיות ואוטו-ארוטיות של סבל ותשוקה, לעתים בהעמדה כמו-דתית של צליבה או פייטה – נכללו בתערוכה רחבת-היקף ומדוברת שהוצגה בשנה שעברה ב-Berlinische Galerie, ושהוקדשה לצילום אמנותי ועצמאי מגרמניה המזרחית.

התערוכה, Geschlossene Gesellschaft ("חברה סגורה") הציגה גופי-עבודות של צלמים עצמאיים משלהי המלחמה ועד איחוד גרמניה, וכללה לפיכך מגוון רחב של ז'אנרים ואופני ביטוי צילומיים – כאלה שאינם נבדלים, במפתיע או שלא במפתיע, מן הזרמים העיקריים ששלטו בצילום באותם עשורים במערב. בין אלה אפשר למנות את העין הביקורתית, זו הסוקרת בשילוב של השתאות ואלם מרחבי פנים וחוץ מנוכרים ומרוקנים, מעשי-ידי אדם; דיוקנאות דומסטיים ואמפטיים של יחידים וקבוצות, לעתים מתוך הקשר סדרתי, כמו-סוציולוגי; תיעוד של חיי רחוב וחיי יומיום, כמו גם של ההרס הניכר ששרר בערים לאחר המלחמה; תצלומים מגויסים המתעדים את חיי העבודה, פועלות ופועלים במפעלים תעשייתיים; גם ההקשר האופנתי יוצג כאן, בעבודות שהציגו מבט רגיש ופואטי על סִנגוּן-עצמי מאולתר של קבוצות שוליים; וכן שורה של עבודות ניסיוניות, תצלומים מטופלים ומיצבים צילומיים, שהרכיבו את חלקה האחרון, המאוחר מבחינה כרונולוגית, של התערוכה. תצלומיו של מארקווארט, שהוצגו בחלל המרכזי, השתייכו לחטיבה שנקראה Medium, Subjekt, Reflexion, שהודגשו בה אספקטים של אינדיבידואליזם, תרבות-פופ ותרבות-שוליים.

"חברה סגורה" הייתה בעצם כמה תערוכות באחת, באופן שיש בו לא מעט כדי להסגיר את המבט המופנה כיום על מזרח גרמניה לשעבר, אם בשיח התרבותי ואם בזה הפוליטי. כותרת התערוכה בגרמנית היא מושג שפירושו חברה מסחרית שפשטה את הרגל, אך יש לו קונוטציה נוספת, של מוסד סגור. ואולם, המובן הליטרלי, זה של "חברה סגורה", הוא זה שביטא יותר מכול את המבט ההיסטורי-החיצוני, והסוגר במידה רבה, שביקש לכנס יחד פרויקטים יצירתיים מגוונים ונבדלים מעיקרם תחת כותרת-גג אחת. בהינתן המבט ההיסטורי המקיף הזה, שביקש לחלץ את גופי-העבודות העצמאיים מתוך המציאות הפוליטית של זמנם, שבה נדחקו לשוליים (וזאת גם בהינתן הייחודיות של ההקשר המזרח-גרמני, שבו מעמדה של היצירה העצמאית ביחס לממסד היה מורכב ומסועף ממה שנוח ולחשוב – מצב-עניינים שהמחקר האוצרותי שמאחורי התערוכה אכן פרש בהרחבה, ובאופן מרתק), הרי שמה שמשך את העין בתערוכה הזו, לבד מן האיכות היוצאת דופן של מרבית התצלומים שהוצגו בה, היה דווקא המבט הביקורתי והסוציולוגי, ופחות זה האקספרסיבי והניסיוני. למבקר המזדמן, בשני המקרים נראה היה שהצילום ממזרח עונה כהד על המגמות ממערב, גם כשאלה ביקורתיות במפורש כלפי החיים בחברה קפיטליסטית. אך דווקא משום כך, ביטוייהם של תת-תרבות ושל אידיבידואליזם חתרני ומועצם נראו כמעניינים פחות בתוך החתך הרחב כל כך של התערוכה, שביקש להקיף את הצילום האמנותי-עצמאי לסוגיו במה שהייתה מזרח גרמניה.

תצלומיו של מארקווארט, המצטיינים ביופי עדין ואקספרסיבי כאחד – כאז כן עתה – מתבלטים בהקשר אחר, מיידי הרבה יותר. האיש עצמו הוא דמות מסתורית ומהלכת-קסם, יותר מסך עיסוקיו כצלם וכדורמן. הוא מקועקע בגופו ובצד אחד של פניו, עוטה שרשראות וטבעות ענק; בפיו, באפו ובאוזניו מושחלים עגילים ולולאות פירסינג מזרות-אימה. הוא כבד-גוף משהו, ולבושו נע בין חליפות אלגנטיות לבגדי עור עדויי-אבזמים; שיערו האפור הארוך מסורק בקפידה אחורה, ועל פניו הבעה ספינקסית, בלתי-משתנה, של שקט חודר ומרוכז. אמנם, עיקר תהילתו ופרסומו באו לו מעבודתו כדורמן הראשי של הברגהיין (הפועל מאז 2004 בתוך מבנה בסגנון נאוקלאסי-סטליניסטי, עצום בגודלו, ששנבנה במקורו כתחנת כוח). 'מדיניות הדלת' של הברגהיין, הידוע בתורים הארוכים המשתרכים לפתחו, מעורפלת במכוון. הממתינים עשויים לעמוד בתור שעתיים ויותר, ובהגיעם למפגש פנים-מול-פנים עם מארקווארט ייחרץ גורלם באחת, im Augenblick, לשבט או לחסד. הוא כמו קרברוס הניצב לפתחו של מקדש הטכנו האימתני.

סוגיית הסלקציה בכניסה לברגהיין נידונה ארוכות בשיחות אישיות, בכתבות ובפורומים באינטרנט. לאו דווקא היפים והנחשקים ייכנסו פנימה, ולא נראה שיש היגיון מנחה כלשהו, פרט לגחמת-רגע של העומד בפתח. מארקווארט עצמו, בראיונות שנתן, ביקש להפריך את השמועה העיקשת שתיירים ודוברי אנגלית אינם רצויים, אך אישר שההחלטה מתקבלת אצלו כהרף עין, במבט חזיתי אל העומד מולו, ובהתבסס על 'מיקס' רצוי כלשהו של בליינים – גייז וסטרייטים, תיירים ומקומיים – שבלעדיו לא יוכל הקהל שבפנים המועדון לחגוג 'כמו שצריך' (מה שכולל, באזורים מסוימים של הברגהיין, וכאיה לנוהג מושרש בתרבות המועדונים הברלינאית, גם יחסים מיניים). בינתיים, עם שהמוסר האנגלוסכסי שמביאים עמם התיירים ממשיך להתמרד נגד מה שנראה כשרירות-לב בלתי-מוסברת, אין ספק שהמסתורין האופף את מדיניות הכניסה תורם להילה של הברגהיין; לצד זאת התפתח שיח ענף של עצות על סמך ניסיון ממשי – מה ללבוש, כיצד להתנהג, מה לומר, ובעיקר מה לא – אך גם אלה מסופקות בזהירות ובעירבון מוגבל, של מי שברי להם שהעניין כולו חמקמק ולוט-בערפל.

מתוך כל אלה יש אולי אחת שאפשר לאמץ במידה מסוימת של ביטחון, והיא ההמלצה למעט בדיבור – מה שמקנה בוודאי חגיגיות מסוימת למפגש עם הדורמן, יהיו תוצאותיו אשר יהיו. ניגודים חריפים כמו אלה שבין שקט לרעש, ובין חוקים מחמירים (המועדון אוסר, כידוע, לצלם בתחומו) להתפרקות יצרים כוללת הם ממילא חלק מהחוויה המוצעת למבקרים. ואם תור הוא משהו שאפשר להשוות באיזושהי צורה לחוויה לימינלית, לטקס מעבר הנושא את הפרט אל פאזה קיומית מסדר חדש, אחר, אז בוודאי שהשקט דרוש כאן – כשם שדרוש אדם מסוגו של מארקווארט, הנראה יותר כמונומנט, כדי לפקח על הכניסה לשלב הבא.

מונומנטליות שקטה מאפיינת גם את התצלומים של מארקווארט. יותר מעשור מפריד בין הסדרות הראשונות שלו, שצולמו כולן בתחומם של כמה רחובות בודדים ברובע פרנצאוורברג, משכנה של הסצנה הפאנקיסטית דאז, לבין תצלומיו מן השנים האחרונות, מאז חזר לצלם לאחר הפסקה ארוכה. (בניגוד לרבים אחרים שעסקו במקצועות קריאטיביים במזרח גרמניה, מארקווארט מספר שהפסיק לצלם דווקא עם נפילת החומה.) אלה האחרונים, שצולמו בתוך המבנה של מועדון הברגהיין, בתאורת אור-יום טבעית, מאוכלסים כפעם בחברים ובמכרים מן ה'סצנה' – רובם ככולם בלייני המועדון. אך כאן הם אינם עוד נציגיה של תת-תרבות פאנק נרדפת; כאן, לצד נשים מסתוריות בנות בלי-גיל, זוגות טומני-סוד, עלמים ענוגים-שקופים או רזון ערפדי מתריס, בולטים בעיקר שרירים מפותחים, ורידים מתפקעים, הבעות והעמדות על גבול החייתי; זהו תיאטרון אנושי מסוג מסוים מאוד, המציג כאן את מאפייניו, את המראית שלו, את עצמו. השחור-לבן הגוטי שמארקווראט מצטיין בו, לצד תפאורת המגרש הביתי של הברגהיין – אתר אקזמפלרי של שגב תעשייתי לשעבר, של עזובה שמורה-היטב, מקודשת וקפואה בזמן, המציינת את ברלין כמחוז-חפץ של ואקום היסטורי בלב ההיסטוריה – מספקים את המסגרת.

שותפות-הסוד הסימביוטית שבין צלם למושאיו אינה ייחודית כמובן למארקווארט. ניתן לומר כמעט שזהו ז'אנר צילומי בפני עצמו, שימיו כימי המדיום. דרגת הסִנגוּן הגבוהה העולה מתצלומיו, עם אווירת ההזיה ששורה עליהם, נובעת מן התחושה שהם נותנים דרור לפנטזיה – זו של המצולם קודם כול, כפי שהוא תופס את עצמו. כאשר אנו מתבוננים בתצלומיו המוקדמים מבעד לרקע ההיסטורי שלהם, זה של תחום-המושב הפאנקיסטי המצומצם, בסביבת רחובות פרנצלאוורברג (אחת האנקדוטות החוזרות בראיונות עם מארקווארט ובכתבות עליו, היא שכצעיר נאסר עליו להסתובב בסביבת שדרת אונטר דן לינדן ובאזוריה הייצוגיים של הבירה, מפאת מראו ולבושו) – מבעד לרקע כזה, השחרור הכרוך בהצגתה ושל זהות מינית שנחשבת כחריגה מקבל מימד נוסף של הזייה, של התרחקות מהמציאות. אולי משום כך ניחנים תצלומיו אלה במין רכות פסטורלית כמעט, שכאילו משגרת את המצולם לעולם אחר. לעומתם, בסדרתיות המהוקצעת של הדיוקנאות מן השנים האחרונות, התחומים מתוך בחירה בגובלותיו המגוננים של מועדון 'הבית', מתגנבת דווקא נימה סוציולוגית כלשהי, של מבט-על.

עוד תצלומים, באתר הלייבל Ostgut.

סוון מארקווארט ביקר בארץ במסגרת פסטיבל Berlin Dayz של מכון גתה בישראל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s