הגעה מאוחרת

 

Salt_02

על ציוריה של אלונה הרפז כתב כריסטופר טנרט, ש"הנערות והנערים המאכלסים אותם, אפופים במנת יתר של חומר-תשוקה, מבטם אדיש בין טפטופי זהב והתזות ספריי בירוק ואדום […], תכלת-תינוק וורוד-לוליטה, צהוב-חלמון וחום מריר של שוקולד, נראים כמו עקורים מגן העדן." טנרט מדבר על הפופ והגלאם הספוגים במלנכוליה, על סגירות העצמי הלכוד במפגן של קוליות יתרה, במראה עולץ-נינוח, לאה ויפה להתריס, מצודד ושטני; על דמויות שקווי המתאר שלהן, חופשיים ומסוגננים ככל שיהיו – "כמו קולפו מתוך הרקע הלבן העשיר של הבד" – מצביעים על חיפוש עצמי, אי נחת, חיכוך בגבול הכואב של מצב המושלכות האקזיסטנציאליסית: "הן מופיעות במערומיהן, בלא זכר לקונבנציות לבוש של זמן ההווה, על רקע אריג הולך ומתפשט של שמש, ירח וכוכבים – זכר לראשית עטוית ההוד, הנסיכית, של הקיום האנושי. אך על כל זה תלוי חסרונו של משהו, שאין יודעים מהו בדיוק וברצון היו מגלים."[1]

הדברים נכתבו לקטלוג של האמנית שיצא ב-2006, בתקופה שכתב היד שלה כציירת הגיע לבשלות ופרץ בחיות של קו דינמי, משטחי צבע בוהקים וכתמיות סלקטיבית, משהו שבין נגיעת גרפיות והקבצי כתמים אורגניים-אמורפיים המזכירים מערכי צבע של אר-נובו. במבט ראשון, קשה היה להניח שהדמיות מתייחסות על בסיס ריאלי, אך מתברר שגיבורי הציורים הללו – ובעצם, רובן גיבורות – שייכים כולם למעגל אינטימי קרוב, אוניברסום פרטי של "גיבורים" שהועברו לעולם של מריר-מתקתק של חלום וצבע, חייתיות ופנטזיה, כיאה להם.[2] כפי שהבחין טנרט, יש בציורים רובד של קרבה משפחתית הקושר בין הדמויות. אך אין זו רק הקרבה המשפחתית הקושרת את ה"יצירים" הללו – בינם ולבין עצמם ובינם לבין בני האדם; ציוריה של הרפז מן התקופה, הרוויים תשוקה וחושניות, טומנים בחובם גם מימד ביוגרפי. את החתירה לקבוע את כל אותן דמויות רבות-משמעויות ככוכבים של אותה הגלקסיה אפשר לקרוא על רקע חוויית ההגירה הטרייה עדיין של האמנית, כצורך נפשי עמוק, מממוסך מן הסתם, לכנס אותן כאנסמבל עקרוני, יציב, בלתי תלוי; אנסמבל הבא מן הווה ומן הזיכרון אך הוא מעל מקום וזמן.

שכן בשלב הזה, נושא ההגירה כשלעצמו נוכח בעבודות רק באופן סובלימטיבי, כהפשטה פופית של מוטיבים חזותיים מארץ ישראל הישנה, הבאים אל העבודות מן המוכן: עצי דקל גרפיים, אשכול הענבים של משרד התיירות, גימנסיה הרצליה, הצבי המקפץ מסמל הדואר. בהקשר של הפיקטוגרמות המופזות הללו אפשר לצטט שוב את טנרט, שכותב ש"השימוש התכוף בעלי זהב מחזיק משהו מן האלכימי, מן הספיריטואלי או הסימבולי; אולי אף במובן של כמיהה אלי 'ארץ מובטחת' כלשהי, ואפשר: ארצה שלה."

קרוב ורחוק, ישראלי במפגיע

לא מפליא שנדרשו להרפז שנים רבות כל כך כדי לעבד את חוויית ההגירה עיבוד תמטי. כשמדובר בחוויית חיים כזו, הזמן והמרחק הם ממן העניין. ולא רק שנים אלא גם מדיום אחר, שאיננו זה הציורי. ב-2014 החלה לעבוד על הטרילוגיה "מלח", סדרה של סרטי וידאו שצילמה בישראל על פני תקופה של שנתיים והמביאה אפיזודות מקומיות הקשורות כולן לאביה, אהוד הרפז, המופיע בכולן. אם במרכז ואם בשוליים, הוא נע כאילו באותו הפריים עצמו, אך בטווחים משתנים של מיקוד וקרבה: באפיזודה הראשונה כמדריך תיירים של קבוצת צליינים מניגריה, תיירי אמונה המבקרים בסמטאות ירושלים, בדרך הייסורים של ישו; בשנייה הוא חובר לחבריו מהיחידה לשעבר בצנחנים למפגש של ותיקי קרבות המתכנסים אחת לכמה זמן באחד הקיבוצים, לשמור על קשר ולהאזין להרצאה קולנית על היסטוריה ומורשת קרב; ובשלישית הוא משתתף בערב ריקודי עם באולם ספורט בכפר סבא, הפנינג המוני של בני 40 פלוס שהוא מפציע בו מדי פעם, אחד מני מחוללים רבים המבצעים, כל אחד כמיטב יכולתו, את ריקודי הרפרטואר הישראלי העממי.

 

במבט שהוא מפנה אל התרחשויות שהן קולקטיביות במובהק, "מלח" מתמודד עם המתח שבין יחיד לקבוצה, בין שיוך קולקטיבי לערכים אוניברסליים. בד בבד, הטרילוגיה נכנסת בסדקיה של תערובת הדת והחולין הנוכחת בחברה הישראלית באופנים רבים כל כך, ולא תמיד במודע. מוטיב המלח החוזר בכל אחד מפרקי הטרילוגיה, ליטרלית ומטפורית, הוא גילום תמציתי של התערובת המבעבעת הזו, מרובת הסתירות: מ"מלח הארץ" כביטוי ישראלי שגור לקבוצה שורשית נבחרת, מודל לחיקוי, ועד היסוד המינרלי הנוכח בזיעת הרוקדים בדרכם למשהו בדומה לאקסטזה; ועד ההקשרים המרובים למלח בברית החדשה, ובראשם "מלח הארץ" – ביטוי שנתפס כמטבע לשון עברית כל כך, ישראלית מלפני ולפנים.

ריבוי נקודות המבט שבטרילוגיה, המסגור המשתנה של דמות האב והמעברים מפולקלור עכשווי לאקסטזה דתית, לאתוס לאומי ולהיסטוריה מבטאים רצון להעמיד תמונה רב-צדדית. המוטיבציה שהניעה את הרפז לצלם את "מלח" – ובתוך כך, לצאת החוצה מטווח הנוחות של הציור שהיא אמונה עליו – הייתה הצורך הגובר לבוא חשבון עם מנעד הרגשות הסבוכים והדו-משמעיים הקשורים לחוויית ההגירה, ובפרט להגירה מרצון; להתבונן שוב על ארץ הילדות והנעורים ועל הערכים שהתחנכה עליהם, אך במבט בוגר ומפוכח. "זהו מסע בעקבות הנעורים, הניסיון לחזור אליהם, כעבור זמן, ולאחוז בהם שוב," היא כותבת.[3]  ניכר שהזמן והמרחק מחדדים לא רק את ה"עמדה הביקורתית" שלה כמתבוננת מבחוץ, אלא גם את ההתרפקות והאמפטיה, ובייחוד את עוצמתה של עין חודרת ומתבונת, הקשורה בקשר בל-יינתק לתווי-התווים האופייניים, לפרטים, למראות.

בשביל הרפז, אביה הוא ייצוג לא מסובך של מה שקרוי "מלח הארץ". הוא אשכנזי יוצא קיבוץ, בן דור המדינה, יוצא יחידה מובחרת, טייל ומדריך תיירים. בעשור השמיני לחייו משמר אהוד הרפז יופי נערי כמעט, שובבי וגלוי-לב. בפרק המוצג בתערוכה, זה המכונה "ותיקי המלחמות", הוא ממוסגר מטווח בינוני של מרכוז וקרבה, פרט אחד בקבוצה שכל אחד מחבריה זכאי לזיהוי ייחודי משלו – בגבולות הקבוצה, זהו זיהוי מעין היסטורי – בהתאם לתפקיד שמילא בעבר ביחידה הצבאית המלוכדת הזו, שפעלה לאורך 2–3 עשורים של שירות סדיר ומילואים, השתתפה בכך וכך "מלחמות ישראל". זהו אהוד בחברת בני מינו, בני דורו – קבוצה הומוגנית דיה מבחינת הגיל והמעמד, סיפור החיים ומן הסתם גם המוצא. זהו הדור הבא בתור אחרי "דור הפלמ"ח", שעל כן נחשבים בני השבעים הללו ל"מלח הארץ" – למי שאמורים, גם בזקנתם, לשאת את המשא והפריבילגיה של זהות גברית מספיק, שורשית מספיק, יציבה.

 

המצלמה הלא-קרואה מטיילת על פני גווים, עורפים, צדודיות, תספורות פונקציונליות, הבעות פנים לאות, בגדים חסרי גינונים בתכלית היוצרים אף על פי כן קשת גוונים אחידה במפתיע. היא מתענגת על קווים של דמיון ושוני, כמדווחת בתערובת של קרבת-יתר ופליאה על התהליך ארוך השנים של חִברות והזדקנות – של "מקום" במובן החזק של המילה, שרק הוא יכול להפיק דמיון כזה, כאלה וריאציות. הפנים המיוזעים שהיא לוכדת מביעים לאות וספקנות, מין אדישות או אי הסכמה; כאילו שמעו כבר די פעמים את סיפור הגבורה המיותר של קרב המיתלה, המסופר להם כאן שוב באותו טון רועם, בעל-ביתי, מובן-מאליו. אך אין זו ספקנות הבאה לערער על הנרטיב, אלא יותר אינסטינקט אינדיבידואליסטי בלתי נשלט, בלתי מנומס, ישראלי במפגיע. ממילא, הישיבה התקופתית בצוותא בחדר מיוזע בקיבוץ לא נועדה ללמד אותם משהו חדש. זהו בעצם טקס שתכליתו לא ברורה, אומר הווידאו הזה, שנותן עדיפות לתבניות לא-מודעות של תנועה, למבע הלא קוהרנטי, לפטפוט ולרעש הלבן המתגבר, ההולך ובא.

נחמה יחסית, מרירה

על קיר מסויד לבן בחלל הכניסה של גלריה Circle1 בברלין תלויה כתובת נאון ורודה: "My darling have reached Europe". המשפט הוא ציטוט מדבריו של פליט סורי אל בתו ברגע ההגעה אל היבשת, כפי ששודרו בכתבה של רשת CNN. באמנות העכשווית, שילוט הנאון מנוכס כבר עשורים כמדיום של קול חסר דובר, של מנטרות טורדניות או תובנות עלומות הנזרקות אל חלל קפיטליסטי של אפילה. שלט הנאון הוורוד של הרפז דובר את הנחמה היחסית מאוד, המרירה, המתלווה אל חדוות ההגעה. שכן מבין גלי הפליטות העצומים המגיעים כעת אל אירופה, לאותם ברי המזל שאכן זכו להיכנס בשער, זוהי ראשיתה של דרך ייסורים חדשה. שלט הנאון המתוק-מריר הזה מבטא גם בעיה כללית יותר, הנסבה לא רק על פליטות מכורח טרגי של אסונות ומלחמה. האם אמנם יש רגע שאפשר לעצור ולומר בו שאכן הגענו? האם יש רגע שאפשר להניח בו לעבר, לשבת בשקט ושלווה?

ככל שהיא פועלת במגוון רחב יותר של מדיה, כך מצליחה הרפז לגעת במשהו יסודי יותר אך גם חמקמק מעצם טיבו, הקשור בחוויית ההגירה. גלקסיית הגיבורים שהרכיבה בסדרות הציורים מן העשור הקודם יצרה מעין מרחב מגונן ומפונטז בתנאים של מעבר, אי-ודאות ותנועה. הפניה אל הווידאו והמיצב מאפשרת לה להכיל את האי-הוודאות בתוך שקט היחסי, את השקט היחסי השרוי על פני אדמה לא יציבה. בעבודת וידאו קצרה המשודרת בלופ, התלויה מעל פתח בגלריה המוביל למסדרון, נראה שילוט מהבהב של תחנת בידוק הדרכונים בשדה התעופה בן גוריון המיועד לבעלי דרכונים זרים. הצג של נורות ה-LED התקלקל, ובחציו הימני הנורות הלבנות שינו את צבען מלבן לאדום הכבה ודולק לסירוגין בהבהוב מרתיע, לא-החלטי. הקליפ הקצר, שצולם בהחלטה של רגע במכשיר הנייד של האמנית, הופך outtake מינורי של המציאות לרגע מייצג, לנקודה על הדרך במעבר הגבול הבלתי פוסק שבין עבר להווה.

 

נכתב לתערוכתה של אלונה הרפז בגלריה Circle1, ברלין

[1] Christoph Tannert, „Von Ornamenten und Sehnsuchtsubstanz,“ in Alona Harpaz (catalogue), Berlin, 2006.

[2] ברשימת ביקורת קצרה שככתבתי על תערוכה של הרפז ב-2007, אפיינתי את הנשים הללו כ"צבועות באופן המקנה להן לוק של נימפה מיתולוגית, או לחלופין נערת מסיבות." עוד כתבתי, ש"הנונשלנטיות של הקו מרמזת שהרפז לא מסתכלת על גופים אמיתיים, צילומים או ייצוגים גרפיים קיימים." חמדה רוזנבאום, "עולם הספריי הזוהר", עכבר העיר, 20.3.2007.

[3] מתוך הצהרת אמן.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s